אחותי היקרה ניסיתי לברוח מהמשימה "סיכום חיינו המשותפים" כי עדיין אני לא קולטת שאין פרק המשך... אם הייתי אמורה להגדיר אותך בשתי מילים, הייתי קוראת לך "רוח סערה" או "סופת טורנדו" - מתקרבת בסערה , בדרך שלך, ללא פשרות, ולאחר מכן מותירה מציאות חדשה, כעובדה קיימת . נולדנו בירושלים, בחודש יוני, בהפרש של אחד עשר וחצי חודשים. את זכית בתואר הבכורה. גדלנו כמו זוג תאומות ואמא נהגה להלביש אותנו בבגדים זהים, רק בשינוי צבע. בפורים היינו צמד גמדות , אח"כ פרפר ופרח. קשר צמוד בכל דבר. כשמלאו לנו כמעט שלוש וארבע, את זכרת צלחות מעופפות באוויר, ריבים וחוסר שלווה בין ההורים. ואני ה"קטנה" הייתי בעולם דמיוני משלי. לא זוכרת כמעט כלום מהמושג אבא בבית. ההורים נפרדו, ונשארנו לגור עם אמא חד הורית שהייתה אמורה גם לפרנס וגם להעניק לנו חום ואהבה כפולים על חשבון העדר אבא. אבל לצערי לא היה לה זמן לכך. ומגיל כל כך צעיר נטלת על כתפייך את תפקיד האחריות כאמא. בגיל 5 היית משגיחה עלי ודואגת בכל רגע מיותר לחשוב ולהחליט גם עבורי. היינו ילדות מפתח לתפארת שכונת הקטמונים בירושלים ועכשיו אני נאלצת לסלוח לך על שבכל פעם שזיהית הפסד מתקרב במונופול, היית הופכת את הלוח ... בגיל 8 ו-9 עזבנו את אמא והועברנו כילדות חוץ לגור בקיבוץ, כבנות לאריה ורינה . את היית הג'ינג'ית עם הכובע הירוק ואני הג'ינג'ית עם הכובע הכחול...כך הבדילו בנינו. המעבר היה מוזר וקשה. עולם שונה לחלוטין ממה שידענו. ולימים זה היה המקום הנפלא ביותר עבורנו. אבל בליבי הייתה תמיד המועקה שאנחנו מתנהלות כמו חתול ועכבר. שנים כעסתי עלייך ולא יכולתי לסבול את העובדה שיש לי שלוש אמהות. האמא הביולוגית, האמא בקיבוץ, ואת, שלקחת בכוח את תפקיד האמא הצמודה שלי והתעקשת להחליט ולפקוד עלי את דרך חשיבתך. לפני שרותך הצבאי הצטרפת ל"גרעין עודד". הייתם גרעין מלוכד ומדהים כמו משפחה, ותמיד דאגת לצרף אותי לכל אירוע כי דאגת שאולי אני לבד... את שרותינו הצבאי שרתנו בשנים כמעט חופפות. היית חוצה את הארץ מהבקעה ועד לגולן כדי לוודא שאצלי הכל בסדר... מייד כשסיימתי את שרותי הצבאי ארזתי ועזבתי, ברחתי מהכל. רציתי לנסות להחליט לבד בלי שיתערבו לי.אני זוכרת שכשהודעתי לך שאני טסה לחו"ל רחוק רחוק ולזמן לא מוגדר , היית בהלם! כמו אובדן שליטה מוחלט. ואני הרגשתי סוף סוף חופשייה במרחבי הזמן. אבל לאחר זמן קצר.. עלית גם את על מטוס והגעת לאמריקה לוודא שאצלי הכל בסדר... חזרת לארץ והתחלת במרץ ללמוד את סודות האפייה והבישול. התקבלת ב'הילטון' כעובדת מתלמדת ומהר מאוד הבינו שנחת במלון כישרון נדיר. נשלחת לקורס קונדיטוריה בווינה. קיבלת תואר "העובדת המצטיינת במלון" והפרס - כרטיס זוגי להילטון בלונדון. ומי היה בן הזוג המועדף לטיסה ????? כמובן אני.. אחותך הנאמנה.. בילינו במלון כמו בנות מלוכה וחרשנו עם איריס ז"ל את לונדון לאורכה ורוחבה. עשינו כייף אדיר!! לאחר תקופה נוספת אני נסעתי ליפן ואותך שלחו ל'הילטון' קנייה כדי ללמד אותם לשפר את רמת הקונדיטוריה בניירובי. צ'יק צ'ק שלחת מכתב תובעני עם רשימת ציוד בסיסי שמתבקש במלון 5 כוכבים. לימדת אותם לאפות כהלכה.. וסוף סוף הבינו גם בקניה מה זו עוגה..ומי זאת טלי!! לאחר מספר חודשים הגיע טלפון ליפן: "אחותי, יש מקום בסוויטה של המלון, בואי אלי לקניה". בקשתך לי היא פקודה... חרשנו וטיילנו בקנייה, טיול ספארי מדהים, מרחבים אדירים של טבע רגוע ומהמם וכל יצור חי שהעז להראות בשטח , הונצח בצילומים המדהימים שלך. סוף סוף הרגשתי שאנחנו חברות!! חזרנו לארץ וכשחצינו את שוק הכרמל עם רעמות השיער הג'ינג'יות שלנו בעלי הדוכנים היו צועקים לתדהמת כולם "נורית גלרון ויהודית רביץ הגיעו..." היינו עומדות ברחוב בן יהודה בירושלים ומשגעות את כולם - אני הייתי מוכרת פרחים וחיות מ"פימו" ואת את אותו דבר ממרציפן... שנות השלושים כבר פקדו אותנו ובהפרש של שבועיים את הכרת את אבי ואני את משה. בנקודת הזמן הזו, עוד לא ידענו שכל אחת הולכת לדרך אחרת. אני התחתנתי, ואת תפקיד האמא לא שחררת. ניסית להנחות את חיינו בדרך חשיבתך. כשאסף נולד, היית הכי שלמה ומאושרת עם מהלך חיים זה. חזרת לקיבוץ, למרחב המוכר לך, עטופה בחברים ואהבה. גידלת ילד מקסים ומוכשר. גאווה ואושר אימהי מלאו את חייך. ואז, כשהכול היה כל כך מושלם... נחתה המחלה האיומה והחלה לנגוס באכזריות באושר ובשמחה שפקדו אותך. את היית כל כך חזקה. היה נראה שכנגד כל הסטטיסטיקות והסיכויים את הראשונה בהיסטוריה שתצליח לצאת, כבדרך- נס, מהמצב אליו נקלעת. מאבק קשה ומתמשך לא מנע ממך להזיז עולמות כסופת טורנדו. ושוב כרוח סערה יצרת, אפית, צילמת, קבעת עובדות שאף אחד לא העז לערער... כי מול הכוח האדיר שהפגנת, התביישנו לקטר על שפעת קטנה ש"הפילה" אותנו.. ואז אחותי, שוב כרוח סערה, הכל היה כל כך מהר. ניסית לפקד ולנהל את כולם גם בבית החולים... אבל הפעם כוח עליון וחזק ממך שינה את לוח הזמנים שקבעת... המילים האחרונות שהצלחתי לומר לך בעודך יכולה להקשיב, היו: "אחותי, עכשיו את כבר לא אמא שלי, אני כבר לא שואלת אותך כלום ואני אחליט לבד"! וכל שענית לי בגיחוך וחסרת כוחות היה: "כן, על הקרח.." עכשיו הכל נגמר! נשארנו עם חלל ענק ופעור! ועם מערבולת הזיכרונות שנשארו, ננסה להמשיך את פאזל החיים בלעדייך.. אחותי היקרה אני מקווה שאי שם במעגלי האין סוף את עפה כעלה קטן, רגוע! נוחי, וחייכי אלינו בשלווה. אוהבת אחותך האחת והיחידה, אירית