מאיר אהוב שלנו, זה לא היה בלו"ז. ממש לא תוכנן שככה הכל יגמר ... הכל התחיל לפני 40 שנה בשדות הכותנה, כשהטבע עוטף אותנו. פגשתי אותך בגיל 23, לאחר שני ניתוחים, כנראה מוצלחים... ועוד לא ידעתי איזה ניתוחים נוספים תעבור בהמשך חיינו. היינו צעירים חסרי דאגות. הקמנו משפחה לתפארת בדמותנו ואהבתנו. שלושה ילדים רן גל מאי, חתן וכלה, וארבעה נכדים מתוקים ואהובים שתמיד חיכית שיגיעו למרות הרעש והצלצולים... אבל ביננו... צלצולים ורעש זה השם השני שלנו. כשהנכדים היו מגיעים העלה אותם מאיר ישר על הקלאב קאר לאכול דונאטס בעיגול, משם בדהרה לחוג הכדורגל של ריי שם היה מתייצב ולא מפסיק לצחוק ולהשתובב. ארבעה ניתוחים נוספים עברו בשלום. ואז הגיע הניתוח החמישי - שטרף את הקלפים. עברת בגבורה השתלת כבד. כמו פנתר, לאחר 72 שעות צעדת צעדים ראשונים במחלקה. לא היה רופא, אחות או פקידה, שלא בא ואמר לא ייאמן איזה לוחם אתה. יצאנו לאחר שבועיים וחצי הביתה בשמחה, להתחיל דרך חדשה, שכל כך רצית. התאוששת יפה והיה נראה שעוד רגע כל ערמות הברזל בקיבוץ שוב נעלמות... ואז הסרט, שלא חשבנו שיגיע, תפס אותנו. לא הפסקת להילחם לא התייאשת אבל לצערנו הכבד בגד בך... העיקר שבסוף לא סבלת וסיימת את הדרך שלך שליו ורגוע. כל חבריך האהובים מחכים... לך לשלום, הבירה מחכה. (הדס והילדים) מאיר היה חלק מהנוף של ילדותנו, נעורינו ובגרותנו. החצר הקיבוצית של שנות ה-50' עד שנות ה-80' הייתה הבית של כולנו, ואת החצר הזו אי אפשר לתאר ללא נוכחותו של מאיר. לא נולדה המטפלת, הגננת, המורה או המדריכה שהצליחה להושיב את מאיר על התחת יותר מדקה אחת. בית הספר לא היה המקום הטבעי של מאיר, לעומת זאת המרחב הפתוח, הדשאים, השדות ומשק בית ספר היו לביתו ולזירת מזגו הפרוע. מאיר היה חוליה מרכזית ברביעיית "הפושעיאדה" עם נחום, צפריר ואבנר שעל רוב מעלליה כנראה לא נדע לעולם. מה שזכור לרבים הוא "הדו קרב בצהרי היום" שהתנהל במזבלה ובסופו מאיר הובהל לבית החולים. חשבנו שייצא משם נער אחר, אם לא יותר רגוע, לפחות קצת פחות פרוע. זה לא קרה כמובן אך זו היתה תחילתה של רעות מופלאה של מאיר ונחום. לאחר השירות הצבאי מאיר עבר מהרפת לעג"ש והשתלב נהדר גם בצוות ההשקיה הצעיר וגם במערך העיבודים הוותיק. צריף חדר האוכל בבריכת עפר, משרד מחשב ההשקיה וסככת הטרקטורים התמלאו באנרגיה שלא היתה מוכרת לנו. בניגוד לקביעה הבלתי מעורערת "שלא נולדה האישה שתושיב את מאיר", נמצאה הדס שעשתה את הבלתי ייאמן, ומי שראה את מאיר מגלגל ומתגלגל עם רן התינוק ואחריו עם מאי וגל, קלט שמאיר סוף סוף התיישב. אמנם מהירות הקטפת או הקומביין בדרכי העפר לא הואטה, וגם הטרנזיט והקלאב קר לא הורידו הילוך, אבל הילד הנצחי היה לאבא ול...סבא! החצר הקיבוצית כבר חסרה אותו, אבל אני בטוח שהצחוק והחיוך שלו ילוו את כולנו עוד שנים. (אליעזר)