אמיר נולד בגבעת ברנר בשנת 1953, הבן האמצעי של חנה וזליג דרוקר. כבר כילד התבלט אמיר בחברת הילדים הן באופיו הנוח והנעים והן בכישורי הלימוד, בעיקר מתמטיקה ובספורט. אמיר היה מעמודי התווך של נבחרת הכדורמים המקומית והוזמן אף לסגל הנבחרת. אבל המקום בו הרגיש הכי טוב - היתה הרפת אליה הגיע בכל הזדמנות לעבוד. לאחר סיום הלימודים התנדב אמיר לחיל האויר ואחרי שבועיים זכה ל'כנפיים' שהטיסו אותו יחד עם גיורא אלתר לסיירת צנחנים. בפלוגת המסלול היה אמיר משכמו מעלה, כוחו הרב במסעות ויכולת הניווט שלו סייעו לו לשרוד באימונים המפרכים. את ה'מקלעון' הכבד וארגזי הפעולה נשא לכל פינה בארץ. בקיץ 1972, במהלך אימון לחימה בשטח בנוי בכפר עין פיט ברמת הגולן נפצע אמיר אנושות מרסיס שחדר למוחו. הרופאים לא נתנו לו סיכוי. להוריו נאמר שימיו ספורים, אבל כוחו הפיזי והנפשי סייעו לו להתעורר לאחר 6 שבועות. החלמתו היתה בגדר נס רפואי, אך אמיר לא קיבל את פציעת הראש הקשה שלו והתקשה להשתלב בחיים. החזרה אל הרפת והקיבוץ נראתה כפתרון הולם, אך אמיר לא מצא את מקומו. באחד הימים הגיע אל שכונת 'מאה שערים' בירושלים ולאחר מספר חודשים "חזר בתשובה" והיה לאיש מאמין. הוא ניסה לשלב את חיי התורה בעבודה ברפת וכמעט הצליח. חוסר המזל פקד את אמיר בשנית - ובתאונה מסתורית נפל ממרומי בית בשכונה הירושלמית ושוב איבד את הכרתו למספר שבועות. שוב אמרו הרופאים לזליג וחנה שסיכוייו אפסיים, ושוב הצליח אמיר להתעורר ולהתאושש. הפעם החלמתו היתה קשה ביותר. במשך שנים ארוכות התנהל אמיר על כיסא הגלגלים, נאבק על חייו ובעיקר על נפשו שלא מצאה מנוח, עד שנפטר בחורף 2014 והוא בן 61.