דוד נולד בגבעת ברנר בספטמבר 1950, בן הזקונים של גרשון וטובה . בבית הספר התבלט דוד שכולם קראו לו 'קיטאי' בכישורים טכנים בלתי רגילים שנוצלו בעיקר בתחומים 'לא פרודוקטיבים'. כל מקום שהותקן בו מנעול מיוחד ואמצעי מיגון חדישים עורר את סקרנותו. ב'רימון' למשל היו מחסנים וחדרים סודיים בהם הוחבאו 'דגימות מיצים ושימורים' או לחילופין קלארקים (מלגזות) ולאחר שהמקום נפתח והחברה' החלו לזלול, קיטאי היה כבר במנעול הבא או על הקלארק. את עיקר יכולותיו השאיר ל'אקונומיה' - למקררים הגדולים והנעולים וכמובן לצ'יפסרים ושאר תנורים. תחביב נוסף היה 'סחיבת מכוניות' וקיטאי ראה עצמו מורה נבוכים גם ל'נהגים חדשים ולא מיומנים'. תרומתו של דוד לחיי התרבות של החטיבה היתה גדולה, "צוות הווי קיטאי" שכלל את כל אלו שמעולם לא הוזמנו לחוג דרמטי או לנגן על איזה כלי, היה מסמר הערב בעשרות צוותאות ומסיבות וברפרטואר שלהם היה תזמורת מסרקות, שירה ביידיש או כל אילתור שהאמרגן קיטאי העלה בראשו הקודח. כשחולקו בני הכיתה לענפים, הגיע דוד לעג"ש ושוב יכל להשתמש בידיו המופלאות ובראשו המקורי. ה'גרירה לאחור', אחד העונשים הכבדים בעבודת ההשקייה היה העבודה החביבה עליו ולשיכלוליו לא היה גבול. הוא היה קושר חוט לכבל ה'גז', קופץ מהטרקטור, מנתק צנורות וחוזר בקפיצה לכלי המקרטע ומחזירו לשורה. במקלחת של טיינר היה דוש אחד (מתוך ארבעה) שאף אחד לא היה מתקלח בו. הזרם היה חלש במיוחד ולכן המקום גם שימש ל..שרותי המתרחצים. בעוד כולם היו ממתינים לתורם ומאיצים במתקלח התורן היה קיטאי עומד שעות תחת הדוש ומזמזם שיר... גם למורים היתה לו חיבה מיוחדת אך תמיד סלחו לו, ואם לא, אז החיוך הקיטאי המתגלגל תחת התלתלים היה סוגר עניין. לתעלוליו הגיע הקץ רק עם הגיוס לצבא והשרות בסיירת עליו מיעט דוד לספר. לאחר שחרורו התחיל לעבוד ב'רימון' והשתלב בצוות הוואקום ושוב אי אפשר היה שלא להתרשם מכישוריו הטכניים ומחיבתו לטכנולוגיה . במלחמת יום כיפור לחם דוד בשורות הסיירת שלו והיה בין הראשונים שהגיעו לשפת התעלה דרך החווה הסינית. בקרב מול המון מצרי מסתער נפל דוד. לדף של דוד באתר יזכור - הקליקו כאן.