פיני נולד במרוקו בעיר מרקש, בן חמישי מבין 10 ילדים, להוריו שלמה ואסתר. אביו למד בנוסף ללימודים כלליים ולימודי תורה גם את מקצוע ריקוע הנחושת ועבודותיו מפארות עד היום את ארמון המלך במרקש. נוסף לכך היה בעל אדמות ושטחי חקלאות מחוץ לעיר, ושם גם גידל עדרי כבשים. בבית הגדול והמרווח בן שתי הקומות גרה יחד כל המשפחה המורחבת עם סבא וסבתא ודודים. פיני למד בבי"ס אליאנס לימודים בשפה הצרפתית עם תגבור לשפה העברית, והצטרף לתנועת הנוער "דרור", בה לימדו אותו על ארץ ישראל. המדריכים בתנועת דרור, עובדי הסוכנות היהודית, הגיעו למשפחות החניכים לשכנעם לחתום על הסכמה ליציאת בניהם לארץ. ליהודים בזמן הזה היה קשה במרוקו, ולמשה אחיו הגדול של פיני, אישרו ההורים להצטרף לקבוצה המתארגנת לעליה ארצה. לפיני סירבה אימו לחתום. באחד הימים הוא הביא לאמא מסמכים לחתימה מביה"ס, וביניהם טמן את טופס החתימה על הסכמה לעלייתו ארצה. בדצמבר 1950 הם הגיעו לישראל עם האנייה "ארצה". הגעגועים של פיני להוריו היו קשים ביותר וליוו אותו עד עלייתם ארצה בשנת 1963. עם הגיעו לישראל הועבר פיני לכפר הנוער הדתי "גבעת וושינגטון". הוא לא הצליח להיקלט שם וכשנשאל לאן הוא רוצה ללכת, ענה "לגבעת ברנר". למה? "כי יש לי שם חבר מהאונייה". פיני הצטרף לנוער י"א והשתלב במהירות בחברת הנוער. ציונה פומרנץ, בת שבע זק ודב פויירברג היו המורים שלו. בגיל 16 וחצי התגייס לצבא. זה התאפשר מאחר ובעת העלייה נרשמה שנת לידתו כשנת לידתו של אחיו המבוגר ממנו בשלוש שנים. הוא התגייס לנח"ל המוצנח וכחצי שנה לאחר גיוסו פרצה מלחמת "קדש". לאחר הלחימה במיתלה נשלח עם פלוגתו לצניחה מבצעית בא-טור. הצניחה במיתלה ובא-טור הייתה הצניחה המבצעית היחידה שביצע צה"ל בכל שנותיו, ושלוש מאות הצנחנים, ופיני ביניהם, זכו לכנפי צניחה עם רקע אדום. במהלך השנים פיני לחם גם במלחמת "ששת הימים", במלחמת "יום כיפור" ובמלחמת לבנון הראשונה. פיני השתחרר מהצבא בשנת 1957 ועבר יחד עם כל חברת הנוער לשדה נחום. כעבור חודש חזר לגבעת ברנר והתקבל לחברות בקיבוץ. פיני עבד ברימון, בעג"ש, ובחממות הוורדים. אהב מאד את העבודה בשדה, באוויר הפתוח ואת העבודה על הטרקטורים. ב-1965 נישאו פיני ומיכל והקימו משפחה עם לידתם של הלל, עדי, גילי וליאור. בשנת 1968 פיני התחיל לעבוד בקואופרטיב "התנועה". הוא אהב מאד את העבודה והשקיע בה את נשמתו. כשבוע בלבד לאחר יציאתו לפנסיה, הצטרף פיני לצוות חדר האוכל ופתח פרק חדש בחייו שבו הזדמן לו להכיר מקרוב את הקיבוץ וחבריו ולהיות חלק יותר משמעותי ממרקם החיים במשק. כך גם חברי גבעת ברנר זכו סוף סוף להכיר את פיני מקרוב ולחוות את רוחב ליבו ואישיותו המיוחדת. לאחר שנים רבות של "עבודת חוץ", המפגש היומיומי עם חברי הקיבוץ העצים את אהבתו לגבעת ברנר ונתן לו תחושת שייכות חזקה יותר. בשנתיים האחרונות לעבודתו, פיני הצטרף לצוות הבריכה ועבד במזנון, שוב במסירות האופיינית לו, כשכולם נהנים ממזג רוחו הנעים והלבבי. בסוף תקופה זו, תפסה אותו המחלה הארורה. במשך כל שנות חייו פיני חלם לחזור לביקור במרוקו. ב-2011 הגשמנו את חלומו, ויצאנו לטיול שורשים במרוקו. כשהגענו לארמון ה"באהייה" במרקש, המדריך עצר את הקבוצה, וביקש מפיני להוביל אותנו ל"מלאח" הרובע היהודי בו גדל ובו התגוררה משפחתו. גבאי בית הכנסת שיצא לקראתנו שאל מי אנחנו, פיני הזדהה והגבאי זכר את פיני ואת כל משפחתו. המפגש היה מרגש ביותר. אז פיני אמר "הגשמתי את חלום חיי". זו הייתה עבורו סגירת מעגל עם מרוקו אליה התגעגע כל חייו. נזכור אותו באהבה.