רק מעט לאמור (דבורה גבריאלי כותבת ליואל)עוברות השעות, עוברים הימים. זמן כה רב לא ראינוך, יואלי. רק אגיע הביתה, אצפה שתיכנס לחדר, כשאתה מחנה את הג'יפ לצד הצריף, ותפתח מיד בחקירה מי הגיע.ראש עטור תלתלים גדולים ובהירים, עיניים שואלות ומחייכות. גוף רזה ומוצק לבוש מכנסיים קצרים, כחולים, נעול קבקבי אילת - יואל.אין מקם בו אביט ולא אראה אותך. בכל צפור בכל בנין, בצליל מוזיקה ובדפי ספר..איך אוכל לשקף הוויה, להביע מהות שהיתה חלק מאתנו. לא היתה זו רק תקופה של חיים משותפים, אלא השהייה אתך היתה חלק מהחיים, מאתנו. יואלי, חיית אתנו את חוויותינו עמוק וקרוב. נולדנו באותה עת ומאז חיינו יחדיו הכל. מעולם לא חשנו להסביר לעצמנו את יחסינו. לא חשבנו על תכונותיך, על המיוחד שבך אשר קרב וקישר את מכריך בקשר אמיץ ואוהב כל כך.כשאני מהרהרת בך בשעה זו, נדמה לי שהיושר שלך, הכנות והתמימות הם שנתנו בנו את הודאות כי נקבל תשובה כנה, מעומק הלב, לשאלה ולתהייה. תשובה שתאיר את הענין מצדדים שלא היינו מגיעים אליהם מעצמנו, משום שלא עיניים לנו לתפשם.כשרצית לשכנע במשהו, היית עמל בכך עד שהיית מרגיש שזולתך מבין היטב, או שהיה הוא משכנע אותך. לא היית מניח לענין לעבור מבלי שתבינו לעומקו. היית מתווכח עם המורים, ולא פעם מביא ל"מעצור" בשיעור.תקופת הצבא היתה בתחילתה קשה, אבל יפה. הרגשת שאתה אהוב וחייל טוב. ואף אתה אהבת את החברה' שלך. נהגת לספר איך בן ש'הולך לסיירת' רוצה לראות את עצמו ג'יפ סיור, כובע אדום סרוג בידי אחת מה'מקפלות' מתנוסס על הראש בליצנות, "לעשות קצת רוח". היתה זו תקופה נהדרת, אהבנו את השבתות בהם הית משוחרר, וכמובן את הטיול בשדות, באבוקדו, בנשירים..יואלי, אתה לא נזקקת למילים ואולי פחדת מהן. יתכן מפני שחשבת שהן אמצעי טוב רק למי שבאמת יודע להביע במילים את שמתרחש עמוק בליבו. כדי לבטא דבר, היית אומר מילים ספורות, שלפניהן שתיקה ואחריהן שתיקה. ידענו, להרגשתך יסוד עמוק גם בליבותינו, כל שנאמר חיוור כל כך. את שנרגיש לעולם לא נוכל לאמור ולבטא. לא, לא אמרנו בעצם מאומה.יואלי, בכאבנו בגדול אנו שותקים..