שושנה נולדה בברלין בגרמניה ב- 1922 למשפחה חמה ופשוטת הליכות. אימה בטי הייתה העוגן למשפחה הקטנה, אבא אימא ושתי אחיות. כך במילותיה מתארת את חיי משפחתה בהקדמה לספר 'רוזי אהובה שלי' : "רוב חיינו התנהלו סביב השולחן הגדול במטבח שהיו בו כיריים ענקיים מלבנים. מרכז חיינו הייתה אימא שהעניקה לנו הרבה חום ואהבה ונתנה לנו בטחון. מסיבה זו לא סבלנו מהעוני, הרגשנו בטוחים ומוגנים." ב- 1936 בהיותה בת 14 נאלצה להפסיק את לימודיה בבית הספר בעקבות עליית המפלגה הנאצית אך הספיקה ללמוד שנה בסמינר לגננות, כבר אז גמלה בליבה ההחלטה שעתידה טמון בחינוך. בשנת 1938 עלתה ארצה יחד עם חבריה לתנועת הנוער הציונית הבונים. " הפרידה מן הבית הייתה קשה מאד. אני רואה את עצמי יושבת ליד אמי, ראשי בחיקה ואני חשה את חום גופה." בהגיעם ארצה נקלטו ששים הנערות והנערים בגבעת ברנר, הייתה זו חברת הנוער השנייה " נוער ב' " שחיו בגבעת ברנר במשך שנתיים עד עלייתם לקרקע לקיבוץ גשר. אימא נשארה כאן בעקבות האהבה. אבא, דוד קסטן , הגיע לקיבוץ כגנן שכיר להקים את גן בית הבראה היפה ששמעו נודע ברחבי הארץ. חיזורו העקשני של אבא הוביל לפריחת הגינות בגן הילדים ובעקבותיו נכרתה ביניהם ברית של ידידות ואהבה. ב- 1940 התחתנו ברחובות והקימו את ביתם בגבעה . אימא מצאה את ייעודה בחינוך, בתחילה בבית התינוקות ובהמשך בהיותה כבר אם לשתי בנות קטנות יצאה ללימודי גננות. שמה של אימא נקשר במשך שנים ארוכות לגן זמיר, היא הייתה גננת אהובה החודרת ללבבות הילדים והוריהם, דמות מובילה בחינוך הקיבוצי המחפש את דרכו הייחודית. ב- 1957 יצאו ההורים לשליחות לארצות הברית מטעם הקיבוץ המאוחד, בחזרתם מנתה המשפחה ארבעה ילדים. בסיימה את תקופת הגננות יצאה ללימודי החינוך- המיוחד והביאה עמה דרכי עבודה חדשות המותאמות לתקופה ולצורך המתהווה לעבודה אינדיווידואלית. לאחר 16 שנה נאמנה להרגשתה הפנימית, כהרגלה, הגיעה להחלטה שהגיעה העת לפרידה מעולם החינוך. במשפחה צמח דור חדש של נכדים ולאחריו הנינים, אימא נתנה את מיטבה לסבתאות וליצירת בית חם לנכדיה, זה היה ללא ספק זמן של אושר עבור כולם. שנים לאחר מכן, כשאבא כבר הלך לעולמו גילתה אימא את עולם הציור. היה זה מרנין וממלא תקווה לראות את הציורים היוצאים תחת ידיה, עזים, צבעוניים, מלאי תנועה ואנרגיה. מבטאים את נפשה הצעירה והנמרצת השוכנת בגוף ההולך ומזדקן ומתעייף. אימא הזדקנה בכבוד, בצלילות וברוך מתגבר כלפינו בני משפחתה. חגגנו את יום הולדתה התשעים במועדון , הייתה רוממות רוח כמו שאימא נהגה לומר. הרגשנו והיינו למשפחה, הרבה אהבה, חום והערכה עטפו את אימא באותו יום ובעשרת הימים הבאים .כך היא יצאה מהעולם. יהי זכרה ברוך.