מאיר נולד בבואנוס-איירס ב-19.10.42. בן לאמדיאו וורה רקנטי. הוריו היגרו מאיטליה לארגנטינה 3 שנים לפני כן בשל האיום הפשיסטי של מוסוליני. אביו, אמדיאו, עבד כעיתונאי, ובזמן שלטונו של פרון גורש מארגנטינה. שנתיים נשארו מאיר, אימו ואחיו לבד בארגנטינה, בזמן שאביו חיפש מקום בו יוכל להמשיך להיות עיתונאי חופשי והמשפחה תהיה בטוחה. כך הגיעו לבסוף למקסיקו. הקשר הראשון של מאיר עם היהדות היה כאשר אימו ראתה מגן-דוד גדול בחצר בית הספר הקרוב למקום בו לימדה איטלקית. התברר כי זהו הסמל של תנועת "הנוער הציוני", וכך מאיר נכנס לתנועה. בתנועה דיברו בספרדית ועברית, וכך התוודע לשפה. במקביל לפעילות בתנועה, הוא נכנס לבית ספר יהודי. בגיל 16, לאחר סיום הלימודים בתיכון, הגיע לארץ לשנה למכון המדריכים בירושלים. כשחזר למקסיקו החל ללמוד באוניברסיטה לימודי וטרינריה, כיוון שכבר החליט לעלות לארץ ישראל ולחיות בקיבוץ וחשב שזה מה שנחוץ בקיבוץ אליו יעלה. בגיל 20 עלה לארץ, לכפר גליקסון, והתגייס לצבא. בהמשך עלו כל בני המשפחה. כשהוריו הגיעו לגבעת ברנר, הוא עבר, במסגרת של"ת בצבא, לחצי שנה לקיבוץ כדי להיות איתם בחודשים הראשונים. בגבעת ברנר הכיר את צביה בת המקום, ויחד הקימו כאן משפחה. בקיבוץ מאיר חי חיי "הגשמה". היה מעורב, פעיל, ולקח חלק מרכזי בחיי החברה והתרבות. המשחק והבמה היו אהבתו הגדולה, שהחלה בילדותו ונמשכה כל עוד נשאר לו כוח. היה בן זוג, אבא וסבא אוהב, אהוב ומסור מאוד. המשפחה הייתה בשבילו מרכז חייו. בשנים האחרונות התמודד עם מחלה ועם הידיעה שזמנו קצוב. הוא הלך אל סופו בעיניים פקוחות ומתוך הכרת תודה גדולה וחגיגת החיים. היום הוא נטמן באדמת גבעת ברנר, שבה בחר לחיות ואותה אהב. יהי זכרו ברוך. פרידה כשצביה ומאיר בחרו זה בזו וחברו יחדיו, נאמר בשבחו של החתן "לא רק שהוא יפה תואר, הוא גם מנקה את החדר יחד עם צביה, ואפילו עושה פנלים!" וכך בחר מאיר את הקיבוץ כביתו והקיבוץ בחר בו, ויפה תואר היה עד יומו האחרון. מאיר (מריו התאים לו יותר, וכך קראתי לו) אכן בחר בגבעה ואף הטביע בה חותם משלו. כרכז תרבות צעיר ומקורי, כמי שקולו ודמותו ליוו את חיי התרבות והחברה שנים רבות. פעמים אין-ספור נדר את ה"נדר" של שלונסקי לזיכרון השואה, ובימי העצמאות, עם כוס בידו, הקים שוב ושוב את מדינת ישראל, מזכיר לנו כי רק "אם תרצו אין זו אגדה"! מאיר היה אדם בעל עמדה. הוא לא זרם-הכיל-צף, כל אותו מילון ניו-אייג'י נרפה וסובל מבריחת סידן היו לו מצפן וערכים ובהם מדד את חייו. ישר דרך, איש אמת תוכו כברו. רחב אופק ורגיש, איש רעים להתרועע, איש בית ומשפחה, איש תיאטרון ומחשבים וכל זה עם מגע של בוהמייניות ושובבות לטינית. כשגבר החולי ומריו נעשה יושב בית, עדיין כשהורמו הכוסות, פיזז בעיניו ברק של צועניות ואהבת החיים. היום, היום הראשון שאין בו יותר מריו, ונדמה כי צבעיו של העולם דהו וטעם של תיפלות דבק בטעמיו וניחוחיו. תמיד קנאתי במריו על יכולתו לקרוא את לורקה במקור, ולכן, במקום חיבוק, שיר קצרצר שלו. צוואה כְּשֶׁיָּבוֹא יוֹמִי, קִבְרוּ אוֹתִי עִם הַגִיטָרָה תַּחַת חוֹל הַנַּחַל. כְּשֶׁיָּבוֹא יוֹמִי. בֵּין עֲצֵי הַתַּפּוּז וְהַנַּעְנָע. כְּשֶׁיָּבוֹא יוֹמִי, קִבְרוּ אוֹתִי, אִם תִּרְצוּ, בְּתוֹךְ שַׁבְשֶׁבֶת. כְּשֶׁיָּבוֹא יוֹמִי! שלום לעפרך מריו, חבר יקר ואהוב, שלום עם דמעה. שרה רגב

מאיר רקנטי