פנינה נולדה בגבעת ברנר לפני ששים ושמונה שנים. ילדה יפה, שחרחורת, עם שתי צמות מתוקות, עיניים קצת חולמניות, ופה - שלא נדע... פנינה מעולם לא היתה מההולכים בתלם. היא היתה הבת הסוררת והאהובה של אבא צבי ליגומסקי. כמה היה גאה בה, בכנרית שלו. ילדת טבע, הסתובבה בחולות ואספה פרחים. ילדות קסומה וגם כואבת, בשל השברים בעצמותיה. כשגדלה, עברה ליראון, וכבר בשבוע הראשון פגשה את "ההוא מהכוורות" ועברה לגור איתו. מאז לא נפרדו לרגע. ביראון היתה אהובה אבל עוררה פרובוקציה אחרי פרובוקציה. הגיעה עם גרבי רשת, אודם, עקבים ובלי חזייה. אף אחת לא היתה יפה וחופשיה כמוה. נלחמה בלינה המשותפת ואספה את הילדים קרוב קרוב אליה, כנגד כל האספות שנערכו והתיאוריות השיתופיות. היא עבדה בנוי, במחסן, באקונומיה ובמטבח, וניהלה את בית הספר. כמנהלת בית הספר יזמה את העברת פינת החי משטח בית הספר לאגם החי, דחפה וגייסה את כל מי שצריך וכך הקימה את פינת החי כפי שהיא מוכרת היום. "רק לא בבתי הילדים" - אלא אם כן אחד הילדים שלה היה שם. בתוך כך גם למדה אמנות ב"אבני" וחלמה על משחק. בבניין עבדה ב"עסק המשפחתי", ואל תשאלו מי היה הבוס... בגיל מאוחר התחילה ללמוד עבודה סוציאלית וחוללה ניסים בשביל משפחות שלמות. היא אהבה מאד את העבודה הזאת, והאנשים השיבו לה אהבה. אבל אם שאלו אותה מה המקצוע שלה, היא אמרה - אמא! והיא היתה האמא הכי טובה בעולם. בשנה-שנתיים האחרונות, אחרי המסע הנועז והמופלא לתאילנד ואחרי שכבר חשבנו שאיבדנו אותה, כנגד כל הסיכויים ולמרות כל המגבלות הגופניות, פנינה ופלפון הספיקו לחרוש את הארץ ולאסוף חוויות שאחרים לא יספיקו במשך כל ימי חייהם. את תחסרי לנו מאד, פנינה. נוחי בשלום.