אשר היה הבן הבכור של יוסף ושושנה כהן, אח למזל, שמחה יעקב ורותי. כבר בבית הילדים היה אשר מהבולטים בכתה, דמות מיוחדת במינה. מגיל צעיר הוא "יצא מהמסגרת" המקובלת. בערבי החטיבה הוא היה מגלגל את כולם בצחוק, בחיקויים של חברים מהקיבוץ מחד ושל גיבורי התרבות של שנות ה- 60 - מאלוויס ועד החיפושיות מאידך. כשהוקמה להקת 'החיפושיות' המקומית, אחת הקלאסיקות שצמחו בחטיבה, אשר היה שוב המנהיג והרוח החיה. גם בספורט אשר השתלב, ואי אפשר לשכוח את הקריאה של בנימין זק (במבטא יקי): - א-שר, ת-רד לה-גנה!. גם בגיוס לצה"ל, אשר היה מקורי, ויחד עם יצחק מזרחי התנדב למשמר הגבול, באותם הימים של טרום מלחמת ששת הימים, אחת היחידות המסוכנות בשירות. כשהשתחרר עבד ב'רימון', במטר והיה בין הראשונים לגלות את 'המתנדבות' שהציפו באותם ימים את הארץ בכלל והגבעה בפרט. כך גם הגיע אשר לארה"ב, ועד מהרה השתלב בחברה 'הישראלית' שם. חוסר מזל גדול גרם לו לבעיות בריאותיות וכלכליות - אבל הוא התגבר על כולן. כאשר היו נוסעים צעירים לאמריקה, התחנה של אשר היתה "אתר חובה" במסלול. מצד אחד - כאילו שלא יצא מעולם מגבעת ברנר, עם שלל חיקויים וסיפורים ומצד שני - הכרת 'החיים' באמריקה, כמו שרק הוא הכיר. אשר שמר כל השנים קשר עם חבריו ל'כיתה המקצועית' שהערכתם אליו רק גברה עם השנים. נזכור אותו עם תסרוקת 'אלביס' הברילנטין והגיטרה וכמובן כחיפושית האולטימטיבית. אבנר גבריאלי: אשר שהכרתי בנעורי גילם את שבירת המוסכמות. היה נונקונפורמיסט מובהק. כשכולנו פחדנו מהמורים ומכל בעל מרות, אשר היה שם זיין על כולם. אני זוכר שלמדנו מלאכה אצל "יותר טוב" ופחדנו ממנו, אשר היה עולה על גג הפח מעל חדר המלאכה (הנגרייה של בית הספר, שורה מעל חוה סלומון) ורוקע ברגליו על הפח משמיע זעקות של חתול חרמן. כמה שהערצנו אותו אז. בשתיקה כמובן, בשבילנו הוא היה גיבור, שלא מפחד מ"יותר טוב" (שהיה אומר: "יותר טוב אתה לוקח את הקרטון וחותך עם סכין"). אשר היה גם אמן בנפשו. אני זוכר אותו בונה גיטרה. היה זה כמו פלא לראות את אשר לוקח כמה דיקטים ובתהליך ארוך פתאום יש גיטרה. אז הבנתי שאפשר לממש כל חלום שיש לך. ואי אפשר לשכוח את הציורים הפסיכודלים שציירו אשר וישראל פישר בדיסקוטק שנפתח אז. נמשכתי לאישיותו של אשר. איש שלא שם על החברה ועל המוסכמות, איש החופש המוחלט. אבא שלי אסר עלי לדבר עם אשר, ואיים שאם יראה אותנו מדברים יהיה רע ומר. בימי שישי בארוחת הערב בחדר האוכל, הייתי נפגש עם אשר מתחת למדרגות ושם היינו מדברים, ואני כל הזמן מסתכל לראות אם קולה לא עובר. אשר היה מבהיל אותי: "הנה אבא שלך מגיע" וצוחק צחוק גדול. היה דמיון מפתיע בין אשר לאלוויס, והוא ידע את זה. הבלורית השחורה של אשר, משוחה בברילנטין מבריק, והמכנסיים הצרים, והנעליים המבריקות. וכמובן המרד. אחרי זה אשר נעלם ואז הופיע יום אחד בסקייפ. אז הוא כבר היה חולה. איך שהחיים מצליחים לכבות את אש המרד, אפילו של גיבורי ילדותנו, ואשר מת בלי לדעת שהוא היה כזה. יהי זכרו ברוך.

אשר כהן