גיטה נולדה ב 1925 בליטא למשפחה מבוססת עם 3 ילדים, גיטה היתה בת הזקונים. בעיירה היו מעט יהודים ואנטישמים וילדותה היתה מאושרת. האב שהיה ציוני וחלם לעלות לארץ ישראל תמך בעניים ושלח את ילדיו הבוגרים ללמוד. אחיה של גיטה למד רפואה באיטליה ובחופש יצא כ'מתנדב' לקיבוץ בארץ ומאד התלהב. לאחר שסיים את לימודיו שב לליטא ונישא. כשהחלה המלחמה סייעו הבנים למשפחה בכלכלת הבית מאחר וכל הרכוש שלהם נלקח. כשקרבו הגרמנים ברחו ילדי המשפחה לרוסיה והגיעה לקולחוז על גדול הוולגה. גיטה החלה לעבוד בשדה, בעירום אלומות תבואה. כשהתקרב החורף עלתה עם אחותה על אניה ששטה במורד הנהר לסטלינגרד. כדי להינות מנוחיות המחלקה הראשונה ניגנה גיטה בפסנתר להנאת קציני האניה. מצב הפליטים בעיר לא היה רע, אך שקרבו שוב הגרמנים נאלצו לברוח, הפעם ברכבת שהביאה אותם דרומה לאיזור טשקנט וקירגיסטן. כל הדרום היה מלא פליטים והם לא מצאה מקום לעצור בו. ברב ייאושם פלו כינים מהראש ושמו אותם על מפת הדרום - לאן שתזחל הכינה, לשם ילכו.. וכך הגיעו לעוש שבאוזבקיסטן. הקירגיזים והאוזבקים המוסלמים הפחידו אותם, אך בלית ברירה התרגלו. יחד עם אחותה עבדה במפעל ובשל הרעב הגדול אכלה כל מה שיש, כולל בשר כלבים, מעדן באותם הימים. גיטה בת 17 עבדה בשדה והצליחה אפילו ללמוד בב"ס חקלאי. למרות הכינים והקדחת והתנאים הקשים למדה גיטה ושמרה על אופטימיות. כשנסתיימה המלחמה גילו גיטה ואחותה שהאח שרד יחד עם אשתו והמשפחה התאחדה. הוריה כמו רבים מיהודי ליטא הוצאו להורג ביער. גיטה חזרה ללמוד חקלאות ובינתיים החליטה לעלות יחד עם אחיה וגיסתה לארץ ישראל. בדרך לא דרך הגיעו למחנות הפליטים של הג'וינט בצרפת, שם פגשה את צביה להר. לאחר שנה של המתנה הגיעה תורה לעלות ושוב בדרך חשאית ומסוכנת הגיעו אל האניה המיוחלת, "אקסודוס". האנייה שהחלה ברגל שמאל עלתה על שרטון נחלצה ובצפיפות בלתי רגילה (4500 נוסעים באניה של 300) יצאה לדרך כשמטוס אנגלי מלווה אותה. אנשי הפלמ"ח ארגנו את הפליטים הצעירים בקבוצות, מוכנים להלחם בקופסאות שימורים בחיילים האנגלים. כשקרבו לחופי הארץ הסתערו האנגלים על האניה החלו לנגח אותה. רב החובל 'אייק' ניסה בכל כוחו להנחית את האניה בחופי הארץ אך ההגה נשבר. האנגלים חיברו את 'אקסודוס' לאחת המשחתות והובילו אותה לנמל חיפה. האניה החבוטה והמעפילים, ניצולי השואה הובלו למחנה המעצר וכשראו את הכרמל פרצו בשירה אדירה של 'התקווה'. כל העולם עצר נשימתו אל האנגלים בקור רוח לקחו מהעולים את כל רכושם, ריססו אותם בדי.די.טי ושלחו אותם חזרה לצרפת. על אניות הגירוש המצב החמיר. אל הצפיפות הנוראה והרעב נוסף הייאוש וכשקרבו אל חופי צרפת נתקבלה הפקודה ממטה ה'הגנה' לא לרדת. שלושה שבועות עמדה האניה מול החוף הצרפתי, ואף מעפיל לא ירד!! את הרעב הכבד הפיגו חבילות מזון שהגיעו מיהודי העולם. כותרות עיתוני העולם זעקו, אך האנגלים קרי הרוח החליטו - להחזיר את האניה לחופי גרמניה, ארץ הגזירה. מכבש דעת הקהל העומי לא הועיל, ופליטי השואה שניצלו מצאו עצמם חזרה, בנמל המבורג. הפעם מילאו האנגלים את בטן האניה במים ושוב סירבו היהודים לרדת ורק בכוח הובלו אל החוף. גיטה שבה שוב למחנות הפליטים ולאחר כמעט שנה, באפריל 1948 עלתה לארץ ישראל, הפעם לתמיד. לאחר שבועיים בחיפה נשלחה לגבעת ברנר. את הלילה הראשון בילתה במיטה עם שפרה זליגמן קרובת משפחה רחוקה, חיים היה אז בשליחות באירופה. את אותו הלילה לא תשכח, כל החברים ישבו סביב קלטי הרדיו והקשיבו לבן גוריון ונאומו ההסטורי על הכרזת המדינה (גיטה לא הבינה מילה אחת). לאחר מכן יצאו בריקודים עד אור הבוקר. למחרת יצאה גיטה לעבוד בגן הירק. הקליטה לא היתה קלה, חברי המשק לא הבינו את מה שעבר על פליטי השואה שכל רצונם היה להגיע אל השקט והנחלה. למזלה של גיטה היא פגשה בדלה, רווק ותיק שסייע בקליטתה. לאחר שנישאו הולידו 3 ילדים והקימו משפחה לתפארת. הלינה המשפחתית לא בדיוק התאימה לגיטה, אבל היא חרקה שיניים והתרגלה. לאחר שנכנסו שיכון א' - סוף סוף הרגישה שהגיעה אל השלווה המיוחלת. גיטה השתלבה במשתלה, אהבתה הראשונה ונהנתה מכל רגע, כולל בימים בהם ריכזה את הענף יחד עם תיאה. לאחר ששברה את הרגל (באומגה) נאלצה להחליף מקצוע ובמקרה הוצע לה לשמש מזכירה של בית הספר. היא נכנסה לעבודה עם המרץ האופייני ומילאה אותו עד יומה האחרון. את ההנאות הגדולות ביותר ראתה בהתרחבות המשפחה והופעת הנכדים.