"איש היה והוא תם וישר, יושב אוהלים... וריח השדה בבגדיו..." אחי משה נולד ב-28/10/1936. י"ב בחשוון תרצ"ז, וקורא שמו על שם סבו משה גרביצקי, אבי - אבא. אנחנו קראנו לו מוש. מוש היה בנם הראשון של אסתרקה ואליעזר, פרי של אהבה גדולה, וגדל בגבעת ברנר הצעירה, התוססת ובונה את עצמה כישוב וכחברה גבעה של אוהלים, צריפים, ושדות פתוחים עד אופק. הימים ימי המאבק, מלחמת העולם השנייה והשואה, מלחמת השחרור ובתוך אלה נבנה הקן המשפחתי של הורינו, ברוח המיוחדת להם פשטות, חום ואהבה. הוויה של עשייה ועבודה. הורינו, מראשוני מייסדיה של גבעת ברנר, היה בהם משהו של יחפנות, להט ושבריריות. דליק אחותנו, מוש ואני גדלנו על סיפורי הבית משם באו הורינו וסיפורי ראשית הגבעה, הבית שבנו כאן, כך שתולדות גבעת ברנר ועצם קיומה היו לנו חוויה אינטימית משפחתית. עסוקים בבניית הישוב, העם והמולדת, ולנו יש את הצריף הקטן ב"מיליונרים", מוקף גינות קטנות ושובכי יונים והמון חברים ומשפחה בתוך אין סוף שליחויות ותפקידים. מוש גדל בהוויה הזאת עם בני גילו ומשפחתו. אבא היה לוקח אותו בשבתות לפגישות עם איכרי גדרה ועקרון בענייני אדמות גבעת ברנר, או לדודה חיה בצופית לטעום טצ'ולנט יהודי אמיתי. נגינה, שירה, ספרים, ויכוחים, חיבוקים ונשיקות חדר הורים. בית. מוש גידל יונים וכלבים, עסוק בחברת הילדים ובבית הספר, עבד במכוורת ובמספוא. שובב, מרדן, הרפתקן וילד של אמא ואבא. ב-1956 התגייס מוש לצבא. שירת בגולני. היה לוחם ומדריך. ב-1959 במסגרת השנה השלישית ירד לאילת לפלוגת הקיבוץ המאוחד, שישבה ב"אום רשרש" על שפת המים. בני גבעת ברנר היה הגרעין הקשה בחבורה זו. ימי הפלוגה וראשית אילות היו למוש תקופת התבגרות, הרפתקה וחוויות כחלק מחבורה צעירה עליזה ותוססת עם התחלה של משפחות וילדים. אילת סוף העולם, מדבר וים, ראשוניות, התהוות חברה ומוסדות, מטרה משותפת בניית בית קבע במדבר, מעין חזרה אל מעשי הבראשית של ההורים. באילות, עם ניצה, נבנה הקן המשפחתי ונולדו שלושת הבנים אייל, ערן ורזי. עיקר עיסוקו של מוש היה הים וענף הדיג. ים סוף שופע הדגה, עם נינו ואנדריאה שבאו מסיציליה ללמד הלכות דיג. (מוש ידע לקלל באיטלקית שוטפת עד יומו האחרון). אל הים, הדגים, הצדפים והחופש, ואל החבורה של ראשוני אילות התגעגע כל ימיו. בפלוגה ובאילות מילא תפקידים רבים וכיהן אף מזכיר. בראשית שנות ה 70 התפרקה החבורה האילותית והמשפחה הצעירה באה לגבעת ברנר. המעבר לא היה קל גבעת ברנר, קיבוץ בגיל העמידה עם בעיות חברה ופרנסה. מוש השתלב בנגריה ואחר כך הצטרף למשתלת הנוי, עסק ופיתח את חלקת דקלי הנוי, שם עבד שנים ארוכות והפך לאחד המומחים בארץ לדקלים וציקסים, אוטודידקט שלמד כל הזמן את סודות הדקל, טיפח וגידל וניסה. את הכחול של הים החליף בירוק ובאהבה גדולה עסק בכך עד יומו האחרון. שנתיים חשובות ונפלאות בחיי מוש היו שנות הקורס הדו-שנתי באפעל, אליו יצא בראשית שנות ה-80', שם שאב מלוא חופניים מהידע וההתעמקות במגוון נושאים וגם מהחברותא הלומדת של בני כיתתו. משה, מוישינקה, ובעיקר מוש יפה תואר, ספורטאי, אוהב תנועה וחופש, אוהב בנות וחבר'ה, ותמיד ילד-בית קשור להורים, לגבעה ולנופיה. נפש רגישה, פגיעה וחמה, בעל חוש הומור אדיר וקולע, מספר סיפורים נפלא, מעניק שמות וכינויים. כתב נפלא ושתק הרבה. גידל באהבה דורות של חתולים וכלבים (שידעו לעודד את הפועל תל אביב ולשנוא את מכבי) עד מוגילי החתול האחרון בסדרה, שישן איתו במיטה, "והוא תמיד מושך לי בשמיכה". בשנים האחרונות התכנס פנימה, עם ירידת התפקוד הפיזי והשמיעה שכבדה. דמותו הנוסע בקלנועית, מחליף מילים עם אנשים, נושם אויר של משתלה ובני אדם, הייתה לחלק מהנוף. איש אוהב, אוהב מאוד את בניו, נכדותיו, זיכרון אבא ואמא, ואת גבעת ברנר של ילדותו. במיטבו היה בגן העדן הטרופי שטיפח בסביבתו, שוקד על צמחיו, על הזרעים שהנביט, עם מוזיקה וירוק סביבותיו. בתקופה האחרונה כשהמדינה, נס היסטורי שיצרו בני אדם קורסת אל ההרס, הרשע והטמטום, כשגבעת ברנר הנדלניסטית והביורוקרטית זרה לו אמר לי מוש "זה עולם שאני כבר לא שייך אליו, והלב נשבר". ואכן נשבר. בשעות האחרונות לחייו, בבית החולים, כשהוא נאבק בצינורות ובקצב נשימותיו דפקה ציפור על החלון ושרה והוא כציפור, השתחרר ופרח לו. טמנו אותו באדמת הגבעה ממנה בא ואליה שב, קרוב-קרוב לאבא ואמא, כשמבין האורנים נשקף הים כל נפשו וסיפורו נמצאים כאן. (שרה רגב)

משה רגב