אריה נולד ב- 1907 במצרים. עם פרוץ מלחה"ע הראשונה גורשו בני המשפחה בשל היותם נתיני ארץ האויב גרמניה, והשתקעו בוירצבורג. אריה שבגר בגרמניה שלאחר המלחמה גילה כשרונות רבים במגוון תחומים. מותו של האב וירידת האם מנכסיה אפשרו לו להפסיק את הלימודים הסדירים וללכת ללמוד מקצוע. הוא בחר במקצוע הצבעות. לכשרונו נמצאה מלגה שבאמצעותה למד שנה וחצי ציור. ההתעוררות הנאצית ברחוב הביאה את אריה כמו יהודים צעירים רבים אל התנועות חלוציות ואל קבוצת 'חירות' וההכשרה לקראת חיים חדשים בא"י. עזיבתו את האקדמיה לעבודה חקלאית היתה מלווה בהתלבטות שליוותה אותו לאורך כל חייו. בברלין פגש לראשונה את אסתר שיפמן ונוצר קשר. ב- 1930 עלה אריה לא"י יחד עם חברים מ'חירות' שהצטרפה לפלוגה ה'ליטאית' בג"ב. כאן הוא פגש שוב את אסתר ונישא לה ויחד התמסרו למשימה החלוצית של בניית קיבוץ חדש. לצד העבודה הפיזית המתישה של חפירת בארות בידיים ו'צלחות' לעצי ההדר בטוריה אריה היה פעיל בכל תחום וכיוון. תכנון ועיצוב ה'נקודה', הכנת הצגות ותפאורות, ציור חוברות צביעה לילדים, איור הגדות והמצאת פטנטים. אריה גוייס לפלמ"ח, נלקח בשבי הבריטים ב'שבת השחורה' , היה שליח למעפילים בקפריסין ומורה ומחנך בחברת הילדים. לאריה ואסתר, 'הזוג המלכותי' (מספרים שהשניים היו עוברים שלובי זרוע בברלין - התנועה היתה נעצרת) נולדו שלושה ילדים שאריה המחנך אינו נותן להם 'הנחה' בשום פנים ואופן. בג"ב עסק בחינוך, הוראת ציור ובימוי עד יומו האחרון, שהגיע מוקדם מהצפוי. לאריה היו פנים רבות ותמיד הלך 'עד הסוף'. הוא שהיה (כנראה) הרוח החיה מאחורי 'היד השחורה' ה'מחתרת' לאכיפת השוויון והחרמת הרכוש הפרטי, הוא ששעות שקד על עיצוב התפאורה להצגה ואיפור מדוקדק לשחקנים או הכנת כרזות ועיטורים לחג, זה אותו האדם שלקח את משפחתו לגור על גבעת בית הספר כדי לשמור על הילדים (הקולקטיבים) והאיש שבילה שעות בין קני הסוף באגם החולה הגווע וצייר באופן מופלא את ציפורי הביצה. אריה שהיה לבוש תמיד בסגנון בוהמייני חלוצי התלבט עד יומו האחרון אם הוא צייר או מהפכן, וכנראה שבקיבוץ מצא את השילוב ה'בלתי אפשרי' הזה. לאחר מותו הוא ציווה את גופתו למדע וביקש שלא ינציחוהו בשום צורה ואופן. סיפור חייו של אריה בהרחבה כאן. כתבה ב ynet - כאן.