חנה בן אשר: בסודו של חן. אחרית דבר שכתב מלכיאל סבלדי לספר שיצא לזכרה בשנת 1966. על חוף הכנרת, בצלע תל קטן, במורד הנשקף אל גלי הים השוקטים ואל הרי הגולן הרחוקים, באה חנה אל מנוחת עולמים אחרי שנים של יסורים וסבל. אישיותה חיה בין כל אלה שהכירוה והיא מדברת מתוך מכתביה ורשימותיה אל כל מי שיקראם. צנועה היתה חנה, אך אישיותה עשירה, אמיצה, כובשת. ב-53 שנות חייה , בעליתה, באושרה ובכשרונה, כחלוצה , כאשה וכאם המשפחה, מקופלים במידת מה חיי דור שלם של נשים יהודיות, אשר בנו את החברה הישראלית החדשה. על ראשית דרכה בחיים מאפיל צל של טרגדיה משפחתית. אמה של חנה היתה הצעירה בין שש אחיות ושני אחים. הוריה מתו עליה בילדותה והיא גדלה בחסות אחיה הגדולים. אהבה גדולה באה "לשחרר אותה מילדות עצובה, מנעורים ללא שמחה וחופש ומעבודה קשה". היא נישאה לבחיר לבה, אך קצר היה אושרה. "בחודש הששי להריונה בא המות ולקח ממנה את האדם, אשר אהבה, אתו רצתה לבנות חיים". אך נולדה התינוקת והיא עקרה מעיר מולדתה בפולין אל גרמניה, אל קרוביה, שבה אל חיק משפחתה המסועפת. היתה זו משפחה יהודית אשר, בהדרגה, התרכזה ברובה בלייפציג והגיעה לשלבים שונים בסולם החברה והעושר. חיבבו את חנה, בת אחותם הצעירה, האלמנה, הילדה השקטה והיפה, בעלת העיניים השחורות. מעל לכולם חיבב אותה הדוד פסח, בעל הדודה המבוגרת, פטרון המשפחה, איש נשוא פנים, למדן ושומר מצוות, איש עסקים ופרנס בקהילה. זה אותו דוד , אשר עורר את חנה הילדה לרחוץ את עיניה השחורות במברשת ובסבון , כדי להסיר מהן את "הלכלוך". כן, הם אהבו את חנה ופרשו את חסותם הדואגת על אמה האלמנה, אך בכל זאת חשה חנה במשך כל השנים כאילו היא נמצאת בשולי המשפחה הגדולה. לכל ילדי המשפחה היו שני הורים וקשרים משפחתיים מסועפים לשניהם, סבים וסבתות ועוד דודים ודודות והיא, מעולם לא הכירה את אביה ואין כל דוד, כל קרוב שיזכיר לה את דמותו, שיעלה בעיניה את מעמדה, את כבוד אביה. במרוצת השנים נעלם אפילו שם משפחתו של אביה, כי אמה הצעירה החליטה להינשא שנית, כדי למצוא סעד לעצמה ולבתה בחיק משפחה חדשה משלה. חנה היתה בת שש כשאמה נישאה שנית ויצאה מתוך בית דודתה. לא הוקל לחנה בביתה החדש. לאביה החורג היו כבר בת ושלושה בנים, גדולים ממנה, ועוד שני בנים ובת נולדו לאמה. חנה היתה יוצאת דופן בביתה החדש ואמה נשארה הדמות הקרובה ביותר, הדמות היציבה היחידה בכל חייה. למרות שמפאת נסיבות חייה לא הספיקה אמה לרכוש השכלה ונתונה הית מרבית שנותיה לעבודה מפרכת, ניחנה ברוך אמהי ובחוש עדין ובהבנה לרגשות בתה. היא התיחסה תמיד לחנה באהבה גדולה, בדאגה ובסבלנות. חנה היתה בת אהבתה הראשונה, הגדולה, וזכות זו קנתה לה מעמד מיוחד, אולי מיוחס בין שאר בני משפחתה. אל חנה אף נמשכה אמה, כשעלתה לארץ בשנות חייה האחרונות. ובכל זאת התגעגעה חנה לבית דודתה הגדול, לבת דודתה חנה - גיל אחד לשתיהן, כל הילדות בילו בצוותא ויחדיו ישבו על ספסל אחד במשך כל שנות לימודיהן בבית הספר. מכתה א' למדו שתי האחינייות בבית הספר הריאלי היהודי. למרות שבבית ספר זה נדרש תשלום שכר לימוד העדיפו ההורים עבור בנותיהם את בית הספר היהודי על פני בית הספר העממי הכללי הפטור מתשלום שכר לימוד. ההורים הטילו על עצמם עול כספי כבד, אך מאמציהם לא היה לשוא, כי בית ספר זה תרם רבות לחינוך בנותיהם ולעיצוב דמותן. מנהלו היה רבי אפרים קרליבך, אשר ידע בעזרת צוות מורים מעולה - אם כי רבים מבין המורים לא היו יהודים למזג הקפדה בלימודים ודרישות גדולות מן התלמידים עם אווירה יהודית ויחסים הוגנים ומתקדמים בין התלמידים למחנכים, מסירת ערכי מסורת יהודיים עם כיבוד חופש הפרט מכל כפייה דתית. שררה בבית הספר אווירה תרבותית לפי מיטב מסורת התרבותית הגרמנית וההומאניות האירופית ובעת ובעונה אחת לא נסגר בית הספר בפני רוחות הזמן. חדרו אליו הציונות, הפסיכואנליזה וכו'. אחדים מבין המורים שמשו מדריכים בתנועות הנוער, בכיתות נבחרו וועדי כתה. ניכרת במיוחד היתה השפעת המורה טוני הלה - ועליתה לארץ עשתה רושם רב בימים ההם. גם למחנך כתתן , ד"ר שטראוס , נודעה השפעה גדולה על שתי האחייניות. לא נבין את רקע קיום אותו בית ספר ואת רקע צמיחתה היהודית והתרבותית של חנה,אם לא נתעכב על אופיה המיוחד של קהילת לייפציג בימים ההם. נביא פה קטע מרשימת מנחם דורמן ביום שבעה למות עזריאל קרליבך, עורך "מעריב" ובנו של מנהל בית הספר, רבי אפרים קרליבך. עיר סאכסונית זו, שעיקר פרנסתה על החרושת, מלאכת הדפוס ובמסחר הפרוות, ותפארתה, בנכסי הרוח, על ספרים ומוסיקה, על כנסיית ס"ט תומאס של באך וה"גוואנד-האוס" של מנדלסון, על "הספריה הגרמנית" הגדולה בספריות הרייך, ועל המון בתי הדפוס, שהוציאו מלאכה משוכללת, שהיתה מן המפורסמות באירופה, במשך דורות . במשך דורות היתה עיר זו מיוחדת במינה אף מן הבחינה היהודית. השכבה המתבוללת של יהודי אשכנז היתה בה דקה, לפי שלייפציג היתה מן הערים האחרונות בגרמניה, בהן ניתנה ליהודים רשות של ישיבת קבע. יהודי פולין ורוסיה היו יורדים ללייפציג מפקידה לפקידה אל היריד הגדול, אפס למועד מסוים אנוסים היו, בפקודת הרשות, לצאת מגבולות סאכסוניה. יהודים שהתישבו בלייפציג בתקופה מאוחרת יותר קיימו עדיין קשרים אמיצים עם העולם היהודי של מזרח אירופה. מסחר הפרוות, שרובו ככולו היה בידי יהודים (וחנויותיהם מרוכזות היו על ה"בריל") עשה את שלו. המגע-והמשא המתמיד הזה עם המזרח השרה על יהודי העיר הזאת איזו רעננות יהודית היוצאת מגדר הרגיל. באו ימי מלחמת העולם הראשונה. לא מעטים מראשי משפחות היהודים גוייסו לצבא הלוחם, מי לצבאו של וילהלם קיסר ומי לצבאו של פרנץ יוסף , קיסר אוסטריה. ככל שנתארכה המלחמה, גברה המצוקה הלוך וגבור בעיר לייפציג, כבשאר ערי גרמניה. גם לחם לאכול כמעט לא היה. רובו נאפה מסלק בהמות המעורב בקמצוץ קמח - משהו דביק, כבד ושחור. לא אדע כיצד ומדוע בא ד"ר אפרים קרליבך לכהן כרב בלייפציג דווקא, שרוב יהודיה היו " אוסט יודן" מרוסיה,פולין, וגליציה. מלבדו היה עוד רב "גרמני" בעיר- רבם של הרפורמיסטן, יהודי גוץ ושמנמן מגולח למשעי. לא אזכור מתי נוסד בית הספר היהודי, בהנהלתו של ד"ר אפרים קרליבך. מכל מקום דומני, שהכיתה בה למד עזריאל בנו, בנו של הרב וה"דירקטור" , היתה מן הכתות הראשונות שנפתחו. ראשית הלימודים היו באחד הבתים, ברובע הרחובות היהודיים, בקרבת בית הכנסת, בו שימש קרליבך כרב. היה זה בית קודר למדי, אשר גם חדריו קודרים היו. משום מה נדמה לי כיום כי סדרי המשמעת היו קפדניים ביותר. בשבע עיניים היו מקפידים על סדר וניקיון. ילד שלא קיים את כל מצוות הרחיצה והמלבוש היו מוציאים מן הכיתה ומשלחים אותו הביתה. כעבור זמן הוקם בשביל בית הספר בנין מיוחד, ואף הוא, כמובן, בסביבת מגורי היהודים. בנין לבן , בהיר, כניסה רחבת ידיים עם חצר מרווחת, שבקצהה עמדה ה"אולה" האולם למסיבות מיוחדות, כגון נשפי-תלמידים, חלוקת תעודות וכיוצא בזה. נכנסת לבנין - היו לשמאלך חדר המורים הגדול, ולידו - חדר המנהל, ד"ר אפרים קרליבך. אודה: היתה זו דמות מרכזית גם בעולם ילדותי. בעל קומה בינונית ורחב כתפיים, זקן שחור גאיוני יורד על מידותיו, אשר קורטוב שיבה כבר נזרק בו. על ראשו כיפת-משי "אשכנזית" , הגבוהה מן הכיפה המזרח-אירופית, ותמיד הוא לבוש שחורים. כדרך הילדים פחדנו מפני הדירקטור. הוא היה ה"אינסטנציה "הגבוהה ביותר - גבוהה יותר גם מאבא ואמא. בחיל וברעדה הוכנסת או נכנסת לחדרו. זה היה קורה לעיתים רחוקות. רהיטיו קודרים היו. על הקירות תלויות היו דיוקנאות של יהודים מזוקנים, אשר כיפות לראשיהם. והכל- אמר רצינות ושקט. מין מלכות . כאשר גדלתי והייתי לנער וכבר הכרתי את תמונתו של הרצל, חשבתי בלבי כי הנה יש צד של דימיון בין הרצל וד"ר קרליבך. שניהם היו יהודים יפים, הופעתם וקלסתרי פניהם אמרו גאון וכובד ראש. "אכן, כדרך הילדים פחדנו מפני ה" דירקטור" . אולם גם ידענו כי ד"ר קרליבך אוהב לצחוק ויודע לצחוק. והיה לו מנהג מיוחד לביטוי החיבה ,שהוא רוחש לילד מילדי בית הספר. היתה זו צביטת לחי מיוחדת במינה , שכל מי שזכה בה-היה גאה בה ומתגאה". אכן , קרקע זו, בה נפגשו הווי יהודי מקורי ותרבות מערבית גבוהה ומגוונת, הצמיחה מתוכה יהודים בעלי שורשים עמוקים בהווית עמם ופתוחים לרוחות המנשבות בעולם הגדול. אחרי עשר שנות לימוד בבית ספרו של ד"ר קרליבך הפכה התינוקת , אשר הובאה מקרקא בזרועות אמה, אלמנה חסרת-כל, לנערה הדנה בבעיות העומדות ברומו של עולם. עשר שנים בילו שתי האחייניות על ספסל משותף בבית הספר וידידותן לא נחלשה. בחיצוניותן ובאופין היה ביניהן ניגוד בולטוהן, כאילו, השלימושו את זו. קראו להן " הארוכה והקצרה" וחנה, אשר בלטה ביופיה העדין והופיעה כלפי חוץ כשקטה , כוותרנית, כמפשרת , היתה התקיפה והנימרצת ביחסים עם בת דודתה. קו זה, של שקט חיצוני עם תוקף פנימי , סמוי, ליווה את חנה בכל חייה ועזר לה להתגבר על מצבים קשים ולהחליט ברגעי משבר מכריעים. כמה לבטים וכמה מלחמות פנימיות, כמה אכזבות וכמה כיבושים עברו עליה בשנים האלה? אין אנו יודעים את זאת, כי היא לא המשיכה בכתיבת זכרונות ילדות. רק במכתב אחד לבת, מבית חולים " הדסה", אנו שומעים הד מימי נעוריה." שמעתי את פעמוני כנסיות ירושלים ותמיד אני מרגישה איזה יחס מיוחד לצלילים אלה. הם מעוררים בי משהו מיסטי ומושך לאותו הווי רחוק וזר. ודאי זהו שריד מתקופת נעורי , כאשר הלכנו , כל חבורת הצעירים של תנועת הנוער דאז , כל ליל שישי לכנסיה , כדי לשמוע את מקהלת הנערים ( שם המקהלה היה תומאנר, אחת המקהלות הנפלאות והידועות של הכנסיה עד היום הזה) . היינו מתאספים , בורחים מן הבית, כי בבית הלכו לבית הכנסת, ויחד נכנסנו לצלילי פעמוני הכנסיה ולנגינת העוגב, הקול הנפלא והמוזר הזה שחודר לתוך הנשמה ומשרה מיד אווירה קדושה וכניעה פנימית על האדם, בעיקר מפני שהוא נמצא באווירה החשוכה המעוררת פחד-מה של הכנסיה". היה זה בתקופה האחרונה של לימודיה , כשהצטרפה לתנועת נוער. אחרי עשר שנים נפרדו שתי האחינייניות בלימודיהן. חנה למדה במשך שנתיים בבית ספר לגננות על פי שיטת פריבל. אך ידידותן לא נפסקה והן התקרבו יחד לתנועות הנוער היהודיות דאז. אחרי תקופות קצרות בתנועת " עזרא" הדתית ובתנועת " קדימה" הצופית הצטרפו לחוג קטן, אינטימי , אשר עסק בעיקר בפעולה רעיונית והושפע במידה גדולה על ידי כתבי מרטין בובר ועל ידי הסוציאליזם של גוסטב לנדאור. בחוג זה הונחו אולי היסודות הרעיוניים,על פיהם קבעה חנה את דרכה. כל חייה התנהלו עד אז במעגל היהודי ( המשפחה, בית הספר, החברים) ועל כן טבעי שהשקפת עולמה תהיה יהודית-ובכל זאת גרמה יציאתה להכשרה למשבר במשפחה. אופיה של חנה היה עצור, נסוכה היתה עליה כעין עצבות. לא בקלות התקשרה עם אנשים. למרות שהצטיינה בבית הספר לגננות, לא יצרה בו קשרים הדוקים עם חברותיה הלא-יהודיות. כך היא מזכירה אותן דרך אגב במכתב לבן אחרי יותר משלושים שנה:"גם אני פעם בחרתי בסמינר בגרמנינ בנושא קרוב, העונש כאמצעי בחינוך האדם. זוכרת אני שכתבתי הרבה על המטרה, אשר משיגים או לא משיגים ע"י העונש כאמצעי מחנך. ציטטתי אז אפילו את דברי התורה בקשר לנחש והגירוש מגן-העדן וכו. והיה לי "מצוין" והקריאו את החיבור לפני כל הגויות כטוב מכולם. וכמובן לבן לא היה כל כך טוב אלי, אחת משתי יהודיות". קשריה החברתיים, המגעים הראשונים עם נערים היו בתנועת הנוער י.י.וו.ב.( ראשי תיבות של " יונג-יידישר-וואנדר-בונד", תנועת נוער יהודית בגרמניה, עמה התמזגה "ברית העולים") אליה הצטרפו אז שתי האחייניות, ואחר כן בקיבוץ הכשרה המלן. "קיבוץ חירות" בהמלן שבגרמניה הצפונית לא היה חברה היושבת במקום אחד במשק שלה מספר עמרם גרדנאור הקיבוץ היה חברה מקובצת מחברי" ברית העולים" , שחבריה היו מפוזרים בכמה וכמה כפרים בסביבה אחת ועבדו אצל איכרים זעירים . רק בערבים נפגשו החברים, שישבו באותו כפר, אצל אחד מהם ללימוד עברית, לשיחה , לשירה. ורק ביום ראשון , יום המנוחה, היו נפגשים כולם בפגישה כללית לדו"חות, סידורים , להרצאות ושירה. "המקום נועד בעצם ללימוד " העבודה הפיזית", כי כולם באו מן העיר, מלימודי בית הספר. העבודה היתה קשה , מפרכת, כי נמשכה מאור הבוקר עד שעות הערב, בלי הפסק. ובשביל הבחורות היתה קשה פי כמה מאשר לבחורים. הבחורים היו יוצאים עם הסוסים והכלים הפרימיטיבים של איכר זעיר, שמרני לשדות. הבחורות עבדו בחצר האיכר , במשק הבית, בלול, ברפת,בגן הירק, בכביסה-כל היום בהשגחת עיני בעלת הבית הביקורתיות , המנצלות תנאי המגורים היו פחות ממינימאלים, על פי רוב רק מיטה בעלית הגג, בחדר קטנטן, לא חדר. שכר העבודה היה אפסי בשביל " המתלמדים" האלה. בסביבה זאת היתה נראי חנה כפרח יפה, נדיר. יופיה היה מקסים, כובש, אך היה ספק אם תוכל לעמוד בתנאים כאלה. אבל מי שבא לדון אותה לפי מראה החיצוני, ראה עצמו טועה בהבנת אישיותה. היה בה רצון עז, ובעקביות ובעקשות בלתי צפויה הלכה בדרכה אחרי שהחליטה לצאת ל"הכשרה גופנית". פעם באה אלינו להמלן כמעט שבורה, אך כעבור כמה ימים של מנוחה מיהרה לחזור למקום עבודתה לא רצתה להשמע להפצרותינו למנוחה יותר ממושכת. בשיחות החברים היתה מפתיעה לא פעם בבהירות דבריה , שהשמיעה בחצי קול, ובהיגיון מחשבותיה. אך מצחה הזך והבולט כלשהו עורר את ההרגשה שלפנינו לא רק דיוקן ענוג ואנין , אלא אדם בעל אופי ובינה. על ידי קסם הופעתה השרתה ארגעה והבנה בין החברים. היא ידעה לעמוד יפה על דעותיה. אבל אי אפשר היה לשער שתצא מפיה מלה של גנות או אפילו חריפה". אחרי ביקור של שישה שבועו בהמלן, בקיץ 1929 , באה ההחלטה להתכונן לעלי לארץ. הי בשלה כבר ברכבת , שהחזירה את שתי הנערו ללייפציג. חנה סיימה בהצלחה את לימודיה בבית הספר לגננות ובאביב 1930 הי יצאה להכשרה. במשך שנה עשתה חנה במקומות הכשרה שונים בגרמניה ובאביב 1931 עלתה לארץ והלכה לגבעת ברנר, מקום ריכוזו של קיבוץ "חרות". יותר מעשרים ואחת שנה חיה חנה בגבעת ברנר. היו אלה השנים היפות והמאושרות של חייה, כפי שהיא העידה על עצמה במכתבים המאוחרים. בתקופה זו היא גיבשה את אישיותה והגשימה את חלום חייה. הקימה שפחה ובנתה לה בית. כבת עשרים היא באה לגבעת ברנר, צמאה ופתוחה לחיים, קשובה ודרוכה לכל צליל חדש, לכל רעיון, לכל מאורע, לכל מגע אנושי. את הכל ספגה לתוכה , מוכנה תמיד לתת מעצמה לחברה. צעירה באה חנה לקיבוץ, ללא יחוס משפחתי, ללא זיכרונות על בית אבא אמיד, ללא געגועים על סיר הבשר, שעזבה שם בגולה. הכל היה כה חדש, כה יפה, כה מושך בשבילה. הנוף הרחב והפתוח, שטוף שמש ואור וחום, המגע האנושי המגוון, הבלתי אמצעי והשיחות הערות, המענינות , הוויכוחים הרעיוניים הלוהטים והמעמיקים,- להם הקשיבה בערבים בחדר האוכל או בחוגי חברים בפינות שונו בקבוצה המתהווה, העיתונים והספרים, לתוכם היא צללה בקריאה מרוכזת ובעיון,- תוך מאמץ לסגקל לעצמה במהירות את השפה העברית, המוסיקה והשירה, אליהן היא נמשכה אולי מעל לכל, -פעולת מקבלה סדירה ושירה הבוקעת לעתים קרובות בלילה בהיר מגרונם של צעירים אחרי יום עבודה קשה. לכל נמשכה , לכל התייחסה ברצינות, אף לאימוני ה"הגנה"- וגאוותה על הצלחתה בקליעה לכל הקשיבה.בדרך כלל שתקה והקשיבה ורק בשירה שתפה את עצמה באופן פעיל. מה יפים ומרגיעים היו הלילות! אך, ראה זה פלא, בכל מקום, בו הופיעה, בכל חבורה, בה השתתפה, משכה את תשומת הלב. בהקשבתה הדרוכה , בלהטה הפנימי, בהופעתה העדינה וביופיה האצילי היא עוררה ענין, אור קרן ממנה ותוך זמן קצר הפכה לאדם מרכזי, נהייתה מבלי משים למרכז של אותו חוג צעירים או של אותה קבוצה, אליהם נקלעה. היו שקראו לה "מונה ליזה" ואולי כחיוך רב הסתרים, כהבעת פנין רבת המשמעויות של הדיוקן המפורסם היתה אף היא לחידה לרבים. אף קנאה לא מעטה עוררה, אם כי לא הרגישה בכך ואם העירו את תשומת לבה, השתוממה, כ לא שאפה להבליט את עצמה, להעמיד את עצמה במרכז, אלא להעשיר את עצמה, לרכוש עוד ועוד ולהנות מן החיים החדשים, לחיו, לחיות במלוא יכולתה, במלוא אישיותה, - מעל לכל : לחיות סוף סוף את חייה במלואם. על כן, גם לא שמה לב לרכילות, לא הושפעה מדעת הקהל והתנהגה בצורה גלויה וחופשית והמשיכה בדרכה על פי הכרתה והדחף הפנימי, אף כי הופיעה לא פעם כיוצאת דופן ומוזרה. דרכה בקיבוץ, ההסתגלות לעבודה , ההתקשרות עם האנשים , חיי המשפחה עצמם לא היו קלים ולווו לבטים רבים. אך כה היה רב הסבל הגופני והנפשי, כה מעיקות הדאגה לפרנסה והמלחמה המתמדת עם הסביבה, בהן התנסתה בימי ילדותה , שהתפתחה בה סבילות מופלאה והיא עמדה בכל הקשיים. אך מעט העיבו את האור הגדול, שהי ספגה לתוכה בשנים האלה. זיכרון השנים האלה נשאר בקרבה כזיכרון התקופה היפה והמזהירה בחייה: " זה עתה פתחתי את הרדיו. בו ברגע שלקחתי את העט, כדי לכתוב לך מספר מילים. החלפתי את הגלויה במכתב, כי הרדיו השמיע את אותם צלילים,אשר כה אהבנו לזמר ולשמוע בימי החנוכה." הנה הוא בא"- כאילו חזרתי לימים רחוקים שעברו ואל מנגינות, אשר ליוו אותנו בימים ההם בכל חג ומועד. " חנוכה היום, זכרונות! זכרונות! מקהלות. הדלקת נר ראשון בבית סירני. כל ילדינו אתנו . קטנים , שותפים לשמחה ולאור. ואנו אתם. והנה חנוכה בחדר- האוכל של גבעת ברנר. גאולה שרתוק ז"ל עולה לבמה, מנגנת על הפסנתר, שרק עכשיו הגיע, שלראשונה הגיע אלינו, לאור נרות החנוכה הדקיקים. "צללים. חברים וידידים מופיעים כולם כמו אז, כן עתה. אורי ז"ל "הללויה "- "יהודה המכבי" להנדל. כל אלה ראיתי לעיני ברגע זה. " מה חזקה השפעת המנגינה הצנועה והפשוטה ברגע המתאים. והנה כעת הכל אחרת-אחרת-אחרת. יותר טוב? יותר רע? מי יודע? פשוט אחרת: והגעגועים פונים דווקא אל אשר אין לך, אל אשר היה לך ואל אשר היית מבקשת לך. היכן כל אותו תום עליז? פשטות נפלאה? אותם חיים יפים , פשוטים?.... פינטוס ז"ל גם הוא היה בין הצועדים כאן לידי. ידו מורמת והשרביט בידו. הזוכרת את? האם מישהו יספר פעם את כל הדברים האלה. כאשר היינו עוד כולנו יחד והאמנו יחד, כאבנו יחד ושמחנו יחד?----- סילחי לי על השתפכות הפתע. פשוט. לצליל יש לפעמים כוח של מקל קסמים. הוא פוגע בך קלות וחודר בך עמוק עמוק". בחורה צעירה , בראשית דרכה בחיים, באה לקיבוץ . חלפו עשרים שנה, מאורעות רבים ועצומים זיעזעו את העולם ואת הארץ, ובינתיים בנתה היא את חייה, את משפחתה. ב-1933, 1935, 1938.1942 נולדו , זה אחר זה, הבת הבכירה, שני הבנים, הבת הצעירה. כל ילד הבא לעולם דורש טיפול, דאגה , תשומת לב, וחנה אם מסורה וחרדה לשלומם הגופני והנפשי של ילדיה. אך לא עמדה מנגד, לא גידרה בעד עצמה ובעד בני ביתה, פן יפגעו בהם גלי המאורעות הסוערים. בכל מאודה השתתפה ומתוך השתתפות זו בנתה את עצמה. הנערה, אשר באה מרחוק אל התנועה, אל הקיבוץ, היתה לאשה, בעלת הכרה מעמיקה, השכלה רחבה, מעמד בחברה וקשרים מסועפים, היתה לאם. את כל העושר הגדול הזה רכשה לה בקיבוץ ואולי במידה גדולה הודות לקיבוץ, זו" היצירה המתחדשת והמתעוררת בוקר בוקר, המעודדת את האדם , את החבר לחיות בה מתוך שלמות פנימית וחיצונית".עושר גדול רכשה לה חנה בקיבוץ, אך גם נתנה הרבה לקיבוץ, כחברה ערה ופעילה בחיי יום יום, בדיונים , בוועדות, באסיפות, כמטפלת ילדים, ביחוד בכתות בית הספר , במשך שנים רבות. "חושב אני-כותב אהרוני פיק- שרוב הילדים הכירו בה את ה"מטפלת" בה" הידיעה. אני נקשרתי אליה במיוחד. הכרתי את חנה במשך חמש שנים, ואני אז עוד ילד, ובכל זאת לא קשה היה לי להבחין בתכונותיה הבולטות ביותר. בטוח אני שמעולם לא ראיתי אשה טובה ממנה. מעולם לא התרגזה או הרימה קולה בצעקה, למרות שכיום אני יודע שגם היא התרגזה לא פעם, אלא שהצליחה להתגבר על כך בצורה בלתי רגילה. כמעט יום ביומו הייתי בא אל חנה אחרי הצהריים ל"בקר" ותמיד היתה מקבלת אותי בסבר פנים יפות ובידידות כנה. לעולם לא היה לי משעמם בביתה. תמיד מצאה איזה עיסוק בשבילי: לפעמים לטפס על עץ השסקים הגדול ולקטוף את הפירות המתוקים, לפעמים לקרוא איזה ספר מעניין ( זוכר אני את פרחי א"י ואת ה"לב" בכריכה האדומה והישנה) ופעם אף הראתה לי אלבום הכנסת ובו תמונת בעלה. אומרים שאשה יפה היתה בצעירותה, אך איני יכול להעיד על כך. כשאני נזכר בה עכשיו, אני רואה כמה חלשה וחיוורת היתה כבר אז, כשש שנים לפני מותה. ובכל זאת תמיד נראתה עליזה בחברת ילדים, ושמחה לקבל את פניהם." וכך נזכרת עפרה אכמון: " חנה היתה מטפלת שלנו מגיל שנתיים עד לכתנו לצבא. הרבה זמן היינו ביחד. אך כשמנסים להזכר בפרטים, שיחות ופגישות, הזכרון נעשה מעורפל, כי, פשוט, היא היתה אתנו. גדלנו , וזכרונות הנעורים מתקשרים זה בזה בלי ציון מיוחד. הפגישה הלבבית ביותר שלנו אתה היתה, כשבאנו לבקר אותה בחוליה, דווקא אז, כשכבר היינו בצבא, נקשרה שיחר בינינו יותר מאשר בכל הזמנים. דיברנו אז על העבר, על פוליטיקה, ספרות ועוד. הפרטים אינם זכורים, רק הרושם הכללי של קשר שחודש בזכות העבר. כשמנסי להיזכר יותר, נזכרת השיחה עם הבנות, " שיחת הנשים" הראשונה שלנו, בה הפך הקשר עם המטפלת לחזק יותר עקב ה"סוד" שסיפרה לנו עליו. או ההשכמה בבוקר, שכל ילד זוכר: "בוקר טוב" ביחד עם הזזת השולחן, שנתעורר כבר." ועמוס בן צבי מאשר: " חנה היתה המטפלת שלנו החל מכתה ו" . ילדים על סף התבגרותם , סוערים וסקרנים, נמהרים וקולניים-ולנו מטפלת מתונת הליכה, שקטה, ניגוד כה חריף אל היד החזקה, לה הורגלנו משנים קודמות. ההיגיון והשכנוע הם כיה בעבודתה עמנו, אבל הסדן עליו רוקענו הוא אהבתה אלינו. החיבבה את משובת הנעורים או השתאתה אל פלא הפיכת הילד לנער, הגלגול המופלא הזה שבהלך המחשבות?!---אם כך ואם כך, היו מאורעות חיינו שלובים ויצוקים כאחת. אני תוהה היכן מקומה בתוכי. חמש שנים של מגע יום יומי ושל שיתוף פעולה(-כילד, מרצון או שלא מרצון-) המשקע חיב להיות ניכר. והנה, קשה למצוא צבע בולט ביריעה רחבה, בהירת גוון זו. למלוא רוחב העין המבטת , ים רוגע ללא קצף גל. האומנם כה שטחי הוא פרק חיים תוסס זה? לא , בהחלט לא! רק הבטחון שהשרתה עלינו בנועם הליכותיה, העין הצלולה, דרכה למדנו להשקיף אל החיים, הם המשתקפים מרוחב והיקף היריעה ומבהירות הגוון.אין ספק לי בלב-ומה אנושית היא המסקנה הזו, ופשוטה- כי ירושת אדם בצלמו היא. וכשם שבהיותנו במחיצתה, תנועתה האילמת היא מקור כוחה, כן אילם ישאר עזבונה בתוכנו, אף כי עמוק, עמוק ורחב". אך חנה לא היתה רק מטפלת ילדים מחוננת. גם בני נעורים, אשר נקרו בדרכה, ידעה לקרב ולקשור בקשרי ידידות והבנה. לאחר שקראתי שוב במכתבי חנה- כותבת חנה גינזבורג- חשבתי לעצמי: איזה כח נתענינות היה לה, וחיוניות, ויכולת נפשית לעודד אחרים, להקדיש מחשבה לאחרים למרות הטרגדיה של חייה היא .נדמה היה לי בשעת קריאה שהיא כעין מיתר דק ועדין, קשוב לכל רוח ולכל יופי, לכל אדם וביחוד לקול אלוהים. נזכרתי באותו מקרה מופלא, עת הייתי באילת( כתבתי לה שאבוא באחד הימים לבקר, אך לא הגדרתי מתי) ולא ידעתי את הכתובת המדוייקת, והלכתי קצת נבוכה בבגדים קצת משונים( בגדי טיול) . לפתע שמעתי כאילו מהשמים- ממרחק עצום- קול דק דק קורא בשמי. היות והרחוב היה ריק, והיה ברור לי שאיש אינו יודע כאן על בואי( באופן ברור) , חשבתי שלא אלי הקול מכוון. אך משהתמיד הקול בעקשנות- ואני הלכתי בכיוונו ראיתי לפתע מרחוק דמות מטושטשת של אשה עומדת על גזוזטרה וקוראת אלי. מיהרתי להגיע והייתי מלאת פליאה, איך הכירה אותי חנה ממרחק כה רב, עד שהעזה לקרוא לי במלוא גרונה, בקול שמילא את הרחוב כולו. והיא אמרה לי בפשטות שהיא הרגישה שאני אגיע היום. לכן, כשראתה דמותי מרחוק, ידעה בכל גופה שזו אני. פוכזאת נראתה לי, כולה מרגישה , אולי מין עיצוב כזה של רגש בדמות אדם. ולכן, למרות הבדל השנים בינינו, חשתי אליה קרבה ומשהו מיוחד במינו, שלא ניתן להסבירו. רק יכולה להגיד שהיא מותירה אצלי אותו אור, שממלא את הנפש של אדם, שידע לאהוב, להרגיש". כזאת היתה חנה עד סוף ימיה , מקרינה אור סביבה, קשובה ומעודדת. אך את מיטב שנותיה היא חיה בגבעת ברנר, מגיל 20 עד גיל 40, מתוך " שלמות פנימית וחיצונית". והנה אחרי עשרים שנה, בא הפילוג בקיבוץ המאוחד וחנה עברה, עם קבוצת חברים , לנצר סירני. אתה בעלה ובתה הקטנה, אך שני הבנים והבת הגדולה נשארו בגבעת ברנר. היה זה מפנה חד, שבר גדול, ערעור היסודות, עליהם נבנו חייה. פרק אחד הסתיים, פרק בנין האישיות, המשפחה , המולדת, פרק, בו, למרות לבטים אישיים ומשפחתיים ומלחמות חיצוניות, שלטו קווי היצירה וההתבססות, התחיל פרק מסוער, של חיים משוסעים , נתונים להתנגשות מתמדת בין כוחות מתנגדים ובין משיכות סותרות זו את זו. לפרק זה , ואך לפרק זה מוקדש הספר. אולי חד צדדית דמותה של חנה, כפי שהיא נרקמת ונוצרת מתוך קריאת המכתבים והרשימות, כי כולם שייכים רק לתקופה האחרונה של חייה , אשר הפילוג בקיבוץ המאוחד טבע עליה את חותמו. חנה ראתה את הפילוג כ" ניתוח, אשר עושים אותו ללא אמצעי הרגעת כאב, קשה לשאת את חדירת הסכין הזה לתוך דמך ובשרך ועדיין הדם שותת". כך כתבה לחברת גבעת ברנר בהיפרדה ממנה. עשר שנים לאחריו היא הגדירה אותו כ" מעשה מוזר" אשר " היה גורם גורלי לכולנו וליחידים בתוכנו". "פילוג התנועה של הפועל בארץ ישראל הוא לא פילוג פוליטי בלבד, הוא לא רק קרע בחברת העובדים ובחלוצי הארץ, הוא הרבה הרבה יותר, הוא אסון לארץ כולה ולמדינה, אבל הוא גם אסון לאדם העובד. הוא מפלג את הלב." שאיפתה העמוקה והחזקה ביותר של חנה היתה לתת לילדיה בית, והנה " לקחתי במו ידי את הבית הזה, את ההווי הזה ופיזרתיו, עקרתיו, הילדים מצאו את הקשר לאדמה, ליסודות של עבודה במשקם, והנה אני במו ידי חותכת את אשר בניתי והקמתי!". אחרי יותר מעשרים ואחת שנה של חיים רצופים בגבעת ברנר התחילה חנה לנדוד, תחילה לנצר, אחרי כן לבית ברל וחזרה לנצר ומשם לאילת. מאילת נסיעות תכופות " צפונה" לשם ריפוי, אך גם ואולי בעיקר,כדי לראות את הבנים ולהיות אתם. פיזור המשפחה הקשה עליה יותר מנדודיה היא. " הרדיו ממלא כאן מקום חשוב. קשר הדוק הוא יוצר גם מבחינה אישית פנימית. אני מקשיבה היטב להודעות מזג האויר וכל מעלה פחות או יותר זורמת לתוך דמי ומעוררת בי מעט חום יותר או מזרימה לתוכי רגשי קור ודאגה לכל אחד ואחד מכם לפי מקומו הגיאוגרפי. ירושלים 9 מעלות ואני בירושלים, תל אביב16 מעלות ואני בתל אביב, לוד כך וכך מעלות ואני שם, וכעת עלי להקשיב יפה גם לעפולה." בהומור ובקלילות היא מתארת את מצבה ואת הגעגועים הרבים המושכים אותה לכל עבר, הקורעים את נפשה והנוטלים ממנה לעתים את השקט. בקלילות ובהומור היא מדברת אף על מחלתה, אותה מחלה, אתה נאבקה שנים רבות, זמן הרבה יותר ממושך מכפי שניתן היה לשער. ברטט קראנו את דבריה במכתב התנחומים, המובא בעמוד הראשון של הספר. אולי כתבה אותם חנה בחזותה שנים רבות מראש, בחוש מופלא, את עתידה, את גורלה ואת עמידתה היא. כבר ב-4.11.1956 בימי מבצע סיני, היא כתבה לידידתה: "מבחינה גופנית תקפו אותי כאבי ראש די הגונים ואני די מיואשת מכל מה שעשיתי כדי להתפטר ולא הועיל. אבל מי חושב עכשיו על כל" הצרות הקטנות"? תוך חודשים מעטים התגלתה מחלתה בכל חומרתה. מצבה הדאיג והיא נשלחה לבית הבראה, כדי שתנוח ותתאושש. משם כתבה: " כמה ימים היו לי כאבי ראש חזקים למדי והפריעו לי מאד בטעם ההבראה. זה זמן רב לא היו לי כאלה. אך הכל כבר עבר ונשכח..." "הכל נשכח" ... עד הפעם הבאה. למעלה משמונה שנים חיה חנה "עם" מחלתה. בכוח סבילות גופני ונפשי בלתי רגיל היא עמדה ביסורים, בכוח נפשי יוצא מן הכלל ידעה לשמור על השקט החיצוני ועל שיווי המשקל, למרות שידעה במשך כל הזמן את חומרת מצבה. "ככל שהזמן מתארך- היתה אומרת- מתרבים הסיכויים להבריא.לאור ההתפתחות המהירה במדעים בזמננו ימציאו אולי תרופה למחלתי, איזה תכשיר יעיל". כך עודדה את האנשים סביבה וידעה לארגן את חייה, לא חדלה להיות ערה למתרחש ופעילה, לא הפסיקה לדאוג ולעזור לאחרים. מעל לכל ידעה להמשיך "לחיות" עד הסוף, להנות מהחיים, לשמוח. " השמחה היא המשכרת את האנוש ומעלה אותו מעלה מעלה יה מעל קטנות החיים ומעל לעצמו" כתבה חודש לפני מותה, אחרי שמיעת הסימפוניה התשיעית לבטהובן בקונצרט פומבי בימי " חופשתה" מבית החולים. כזאת היתה חנה, גם בזמנים הקשים , גם כשהיא סבלה יסורים גופניים או נפשיים. מעודדת, שקטה, מרגיעה, וכזאת נשארה דמותה חרותה בזיכרון כל מי שהכיר אותה. אולי רק מתוך קווים מוצנעים , מתוך איזה צל עצוב, אשר העיב על פניה, אפשר היה לנחש את הסבל שבעומק נפשה, אשר בא לביטוי ברשימותיה ובאחדים מבין מכתביה. כוחה של חנה לא היה בכך שידעה להסתיר את סבלה, לדחוס אותו פנימה- כי אז היה ממרר את נפשה, מכרסם בה כל חלקה טובה. היא ידעה , למרות הסבל, לרכש לעצמה שיווי משקל , חיצוני ופנימי, הודות לו ידעה להשקיף על העולם ולקלוט לתוכה את מראותיו היפים, הודות לו השרתה סביבה אווירה של שקט וביטחון. כך, לאחר זעקת הכאב בימי הפילוג, קראנו במכתביה את התאורים היפים של אילת, של שמשה " הזורחת ושל הים הרומז במימיו הכחולים, השקטים". כך , על אף מחלתה, מצאה חנה בקרבה את העוז ואת הכוח לצאת לטיול הגדול והמרשים לחבש," ארץ המרחבים הפוריים , ארץ האוצרות, המים, הצומח והחי העשיר, ארץ העדרים- ארץ הניגודים הבולטים". בכל תחנה , בנסיעה ממושכת זו בארץ לא נודעת, נזקקה לבדיקת דם והיה עליה להחליט בעצמה על מנת הרפואה הדרושה לה על פי תוצאות הבדיקה. מה משך אותה להרפתקה זו? אולי עצם ההרפתקה, הרצון העז להכיר עמים וארצות, להנות ממראות נפלאים, לשאוב לתוכה רשמים חדשים, לחיות את החיים במלואם, כל עוד ניתן לה להיאבק עם מחלתה ולהשתלט עליה. אך לא רק זה, ואולי היה רצון זה תפל לעומת מטרתה העיקרית של הנסיעה. הפגישה עם הפלאשים. לבה הער והרגיש נמשך אל שבט זה, אל גורלם המר של האנשים, אשר " יהדותם מפוקפקת בעיני רבים ולא מפוקפקת בעיניים שלהם ושל אחרים רבים". הפגישה עם הפלאשים התחילה עוד באילת ( עובדי תמנע) ונמשכה באסמרה עם ארבעה נערים בגיל -15 18 , העובדים ב"אנקודה" . שלושה מהם למדו עברית בבית הספר מטעם הסוכנות. שמענו על מנהגיהם , על הווי השבת והחג. כאן הגיעו אלינו ההדים הראשונים על הלחץ , שהופעל עליהם כדי לנצר אותם. פלאשי לא יקבל משרה בממשלה עד שיתנצר. הרצון לעלות לארץ הוא גדול. כאשר נשאל אחד הנערים מדוע הוא רוצה לעלות לארץ. תשובתו הספונטית היתה: " אלוהים הבטיח לנו את הארץ!". המגע הרציני היה בכפרים ההרריים באיזור גונדר, ללא כביש ואף ללא שביל להולכי רגל. הגישה לא היתה נוחה ומבחינות שונות מגע של זר עם שבט זה אינו רצוי בעיני השלטון. כאשר נשאל המלווה מדוע אינו מתנצר, תשובתו היתה: " התורה היא כל כך גדולה". חנה לא הצטרפה אל בן אשר בביקורו בכפרים, בנדודיו ברגל למקומות הנידחים , בהם חיים הפאלשים, מנוקים כמעט מכל מגע עם העולם החיצון, לחוצים ומעונים על ידי השלטון, אך היא השתתפה באופן פעיל בפגישות עם משפחות ובודדים מבני השבט בערי חבש ובמאמצים לקשור קשרים בין העם היושב בציון ובין השבט ה"מפוקפק " הזה , אשר נעשו לאחר הביקור בחבש. מה קשה גורל שבט זה, הנאמן למסורת ישראל למרות הכל, ומה קשה גורל העם בארץ חבש בכלל, עם "עני, רעב, יחף וחולה" בארץ רחבת ידיים ורבת אפשרויות, ארץ, אשר בטבעה " מתגלה משהו מן היופי האין סופי של בריאת העולם. ואין אתה מבין כלל למה האדם החי בטבע זה אינו טוב כמוהו אינו פשוט ויפה כמוהו". כך, פחות משנתיים לפני מותה, ידעה עוד להתפלא ולהתלהב מטיול לקניון האדום ולחוש בו " כעין חרדת קודש" ו" רצון להתפלל אל מי ואל מה". כך מצאה חנה בקרבה את הביטוי הקולע, האנושי, רווי רגש וחום, בו העלתה את דמויות החברים שהלכו לעולמם. ומי ידע לנחש אדם חולה וסובל מבין השורות השופעות חן ועליצות, שהיא כתבה לנכדותיה התאומות? חנה נפטרה בי"ח באלול תשכ"ד ( 26.8.1964) ונקברה על שפת הכנרת, באותו בית קברות על יד גן רחל, אשר נראה לה כ"מקום היפה בארץ . ספר זה מכיל, כאמור, רק פרק אחד בחיי חנה וחלק קטן מן המכתבים שהיא כתבה, אך אנו מקווים שלמרות מגבלותיו יגלה הספר לקורא מקצת סודו של החן הנסוך על אישיותה של חנה, תישקף מתוכו אל הקורא דמותה של חנה, יישקפו פניה החיוורים, הדקים, המאורכים, המוטים קמעה לצד. --- ומבטה רך ועצוב קצת --- כפני אחת המדונות, אשר תמונותיהן כה אהבה בחייה. בקריאת דבריה יתרפקו הקרובים על זכרה, יטיבו הרחוקים להכירה, ואך אלה שלא ידעו אותה, ישאפו עדוד ולקח , הבנה לזולת וכוח עמידה בסבל גופני ונפשי, יתעוררו למחשבות ולמעשים טובים. נצר סירני מלכיאל סבלדי

חנה בן אשר