(ציפי בראונשטיין מספרת על יואל)נולדנו יחד, באותו יום עצמו. כאילו יד הגורל עיוורת קשרה אותנו. יחד ראינו לראשונה את אור העולם, יחד תמהנו על אותם יצורים בלבן המתרוצצים סביבנו, יחד צרחנו למזון שקירקרה בנו הבטן, יחד תבענו תביעות זעירות מהעולם הגדול. בכוחות משותפים נאלצנו לשאת בעול הגדול של עמידה ברשות עצמנו..הכל לבד. יחד התאהבנו במטפלת שלנו, ואחר כך בעודנו עולים בשלבי החיים הפרידו בינינו. לא שמעתי עליך זמן רב. הקשר, אותו קשר נפלא של גיל הינקות כמו אבד, אך לא. שוב נפגשנו בכיתה א'.. הנה צפים ועולים בזכרוני מעשי הקונדס שלנו בכיתות הנמוכות, אלו שנים נפלאות! זכור לי אותו לילה בו זרקנו פצצות - עגבניות של ראש שומרת הלילה, ומיד זינקנו למיטות עושים עצמנו ישנים..כמה לא הבינו אותנו, את עולמנו, אותו עולם ילדות קסום בו מותר הכל, בו אנו המרכז.הנה עולה בזכרוני אותה חגיגת בר מצוה. ברוב חשיבות צעדנו בני הכיתה אל חדרך. כאן הכל היה ערוך ומסודר למופת. אוירת חג ומסורת שכנה בכל, ואותן מתנות נהדרות, ציור השמן, גלגל האופניים שנתן לך אחד הבנים, או סוכריה המוצפנת בחבילות נייר כה רבות..מתנות נפלאות, מתנות מהלב. ואיזו תמימות וכנות ליוו את כל המתנות.אתה בן ה- 13 כה שמחת, היית מוצף רגשות תודה כלפינו, רגשות אושר, ואז החל אביך שר "לדוד משה היתה פרה" ואיזו קולות השמיע. התגלגלנו על הארץ מרוב צחוק וביקשנוהו לשיר שוב ושוב, ומאז כל ערב בהשכבה היה אביך פותח בשיר הזה.כך חלפה לה תקופת הילדות, התבגרנו בטרם זמן..יואל, זכור לי היטב שהיית הטוב ביותר בחשבון, היתה בך יכולת רבה ללימודים, היתה בך עירנות נפלאה, אך יחד עם זאת היית מרדן, היתה בך מן התנגדות לעול ולמרות, אהבת את החיים, את החופש,את המחשבה העצמאית והיוזמה העצמית, את העזה, הסיכון, תכונות שלא היו מצויות אצל בני גילך. כבר אז התנשאת מעלינו בזקיפותך לגבי החיים ובפילוס דרך עצמאית, מקורית. מאז אולי לא יכולת להיות עוד אתנו, ניסית למצוא את עצמך בכל מקום..לבדך הלכת לקראת החיים, ללא עורף של חברים וכיתה, עודך סולל את דרכך ואנו עומדים מהצד, חלקנו מקנאים, חלקנו מעריצים וחלקנו אינו יודע מה יעלה בגורלך. כך הגעת לצבא, לאותו עולם מסוכן וקשה בו נצרכים כוחות פיזיים ותעצומות נפש, ואמנם הוכחת את עצמך ובהזדמנויות רבות היית גאוותנו....זכרך לא ימוש מתוכנו עדי עולם.