יוכבד נולדה ב-1902 בעיר קולו בפולין ילדה חמישית במספר. את אביה כמעט לא הכירה, הוא נפטר בהיותה צעירה מאוד. בסיום בי"ס עממי נאלצה להפסיק את הלימודים ולהצטרף למאמץ הפרנסה המשפחתי. בהיותה מבית דתי מאוד הצטרפה לתנועת "הפועל הצעיר". לא היה שום סימן או רמז לכך שתגיע לארץ ועוד ליישוב חילוני. אך כמו שאומרים "היא הלכה בעקבות האהבה". לאמה הבטיחה שבכל מצב תשמור על מנהגי הדת והיהדות ואכן עמדה בכך בעזרתו של אבא (שמיים) שהיה חילוני מוצהר. אמא לא הייתה אישה של דיבורים ומעשים גדולים, היא עשתה את מה שהתבקש. כובסת, מטפלת בפעוטון, בבית הבראה (לשם היינו הולכים לומר לה לילה טוב כשעבדה במשמרת ערב). אחר-כך שנים רבות במחסן ילדים. בגיל 75 בערך כ"שלא ראתה להשחיל את המחט" כדבריה, חיפשה לה מקום עבודה חדש ומצאה אותו שוב בגן-ילדים, כמכינה ומפנה של ארוחות הצהרים. הילדים באותו הגן מלאו במקצת את מקום הנכדים הרחוקים ממנה. שם המשיכה לעבוד עד גיל 80 בערך. כשאנחנו נזכרים באמא, אנו זוכרים אמא חרדה ודואגת מאוד. (מותה של בתה הבכורה ממחלה הגביר מאוד דאגנות זאת). כל מחלה, טיול או מחנה היוו עבורה קושי ממשי. זוכרים את השמחה והנחת בעיניה בראותה אותנו "טורפים" את הסלט והלחם בריבה בארוחות ארבע בחדר. את הפינוק והגערות החרישיות, ביידיש שלא נבין, באבא שדרש מאתנו דרישות מוגזמות לדעתה בקשר לסדר וניקיון. היא הרי נמצאת בסביבה, אז היא תנקה, תרחץ, תסדר, כי אנחנו עייפים מלימודים, עבודה או פעולות. זוכרים את השקט והרוך בחיבוקי ה"לילה טוב", את הסיורים הליליים שלה לראות שאנו נושמים, את חרדת הקודש בברכה על נרות השבת, את ארוחות הבוקר שהכינה בשבתות בצהרים, את האהבה לשירים עבריים, את יכולתה ליצור קשר עם כל אחד כמעט ואת האהבה הגדולה לילדים, כל הילדים כל הגילאים.