בתיה, הבת הצעירה לנתן ושפרינצה נוסבאום שהיגרו לגרמניה מפולניה, אחותן של הני ורטהיים הבכורה ויהודית נוסבאום, נולדה ביולי 1914 בנירנברג, גרמניה. לפני שמלאו לה שנתיים התייתמה מאמה וגדלה אצל אבא נתן המסור שהקפיד על בית דתי מסורתי ובעיקר על חינוך ציוני ל-3 בנותיו. בתיה שהלכה בעקבות הני אחותה לתנועת הנוער ולהכשרה, עלתה אחריה ב-1933 לא"י והגיעה ישר לגבעת ברנר. המפגש הראשון של 'אחותה המתוקה של הני' עם גבעת האבנים סחופת הרוח והקשיים הביא עליה חום גבוה, אך הודות לחינוכה ועקשנותה, ובעיקר להופעתה המצודדת, נקלטה במהירות. חודש אחריה עלה לא"י והגיע לגבעה נפתלי שטל, שחיש קל 'נפל' ברשתה, ולאחר שנתיים בשדות ובמתבן קיבל הזוג הצעיר אוהל משפחה. לבתיה לא היה קל בקיבוץ. רגישותה ואהבתה הרבה לילדים לא הסתדרה עם החינוך המשותף הנוקשה והיא נהגה ל'סחוב' את ילדיה מדי פעם ולהעניק להם את מה שנדמה היה לה שחסר להם. בתיה היתה למטפלת ילדים מדופלמת, השקיעה רבות בלימוד הנושא ועוד יותר בטיפול ובחינוך. בתה הבכורה רחל סיפרה שהיתה לה כבר אז רגישות לאמהות חד הוריות ועזרה להן בכל. יכולתה ליצור קשרי נפש עם הזולת היתה לשם דבר. יוקי בנה סיפר על המפגשים שלה עם אנשים לאורך כל הדרך, שהפכו בן רגע ל'בני משפחה'. לדבריו אמא קורצה מתמימות מדהימה עם קמצוץ ערמומיות, תערובת שאין לעמוד בפניה. בנותיה התאומות חוה ומיכל תיארו את כשרונה הגדול - היכולת לאהוב, תכונה שליוותה אותה לאורך כל שנותיה הארוכות.