אמא נולדה בגרמניה ב 11.3.1913 ונפטרה ב 12.3.2009 בדיוק 96 שנים ויום. אמא גדלה בלי אבא, שעזב את הבית כשהייתה בת שנה או שנתיים. זה היה בית מאד ציוני, מצד אחד, ומאידך אמא שלה אסרה עליה להיות פעילה בתנועות הנוער שהיו אז מאוד פעילות ושני אחיה הגדולים היו פעילים בתנועה. אמנם לא הייתה פעילה אבל חייתה באווירה ציונית והושפעה מכך. אמא למדה בגימנסיה וכשסיימה לימודים עמדה השאלה מה הלאה? אמא אמרה- כסף מאבדים, מקצוע לא וכך התחילה ללמוד כלכלת בית, לימודים שלא הושלמו עקב עלית הנאצים. כדי להתקבל ללימודי מורות וגננות היו צריכים לעבוד שנתיים בעבודה מעשית ואמא עבדה בבית יתומים. היא תיארה עבודה זו "כעבודת פרך". בהמשך פתחו בית חינוך מודרני, פרטי והתקבלה לעבוד בו. אלברט איינשטין היה שכן שגר ליד והזמין אותה לקפה ועוגיות... וגם ניגן להם בכינור. בהמשך אמא רוצה ללכת להכשרה כדי לעלות ארצה אבל אמא שלה לא מאפשרת לה. באותו זמן סירני מגיע לגרמניה בשליחות התנועה, הוא בן בית בביתם. אנצו משכנע את אימה לאפשר לאמא להצטרף להכשרה אף על פי, שלדעתו, כבר יש לה "מקצוע" אחרי שכבר עבדה בבתי ילדים... הקבוצה שאליה היא מצטרפת מיועדת להגיע לקיבוץ דורות אחרי הכשרה בגבעת השלושה, אבל לא כך מתגלגלים הדברים. פריץ(אחיה) כבר נמצא בגבעת ברנר ואומר לאמא שהיא נשארת בגבעת ברנר... כשנפגשו שאל פריץ פוגש את אמא אם יש לה כסף. כן, היא עונה. כמה? 20 לא"י . 'אז תעלי לבית הגדול ותמסרי אותו'. 'עליתי לבית , החבר לקח את הכסף ואני הלכתי...'אמא רצתה לעבוד בפרדס עם טוריה ובשום אופן לא במטבח. כנראה פריץ הדליף שהיא יודעת לבשל ולכן סידרו אותה במטבח. התבשיל הראשון היה גזר ואמא מבשלת אותו בטעם ייקי-מלוח. כאשר מגישים אותו לחברים היא רואה שכל הצלחות עוברות לקצה השולחן-סימן שלא טעים... "אני טועמת וזה דווקא טעים לי". ואז מגיע חבר ושואל מי בישל את הגזר. אמא אומרת בחיל ורעדה-זו אני, והחבר אומר לה מאז שעזבתי את בית אימי לא טעמתי גזר כזה טעים ומסביר לה זהו גזר ייקי והליטאים אוכלים אותו עם סוכר. בהמשך עבדה אמא במשך שנים בטיפול ילדים, באולפן ועוד. עברית- כמו הרבה ייקים אמא מתקשה בלימוד עברית. בחתונה אבא אומר לה שאחד התנאים לנישואים- בבית ידברו רק עברית וכשאבא יושב בבית הסוהר והקשר העיקרי במכתבים אבא עוזר לאמא ללמוד כתיבה בעברית. אמא אהבה ליצור קשרים חדשים, כל פעם שהיו נוסעים להבראה או טיול היו חוזרים עם חברים חדשים, חברות שנמשכה אחר כך שנים. גם בעבודתה במרכז קליטה יצרה קשרים עם הנקלטים שנמשכו אחר כך שנים ארוכות. כאשר היינו בבית הספר וקלטנו את חברת הנוער לכיתות הרגילות, אני מביא את מנשה אלינו. כאשר חנה שטראוס שואלת את אמא על כך בראיון לארכיון היא עונה לה: "מה את לא יודעת? הוא כמו בן שלנו ואני אוהבת אותו מעומק ליבי". אמא הייתה שלמה עם דרכה בקיבוץ. גם אם הייתה לה ביקורת על חלק מהדברים, מתוך הסך הכול היא העדיפה לראות את הדברים באור חיובי. השנים האחרונות היו לה לא קלות. הזיקנה איננה פיקניק ולא תמיד עושה לאנשים טוב. אבל בכל השנים האלה הטיפול באמא היה יוצא מן הכלל ואיפשר לה לחיות חיים סבירים. אמא אנחנו טומנים אותך היום ברגבי האדמה שאהבת ובהם שזורים כל מסכת חייך. יהי זכרך ברוך. המשפחה