צבי נולד בשם הרשלה קריבוי ב- 17.3.1934, בחוטין אשר בבסרביה, רומניה, ליוסף וסימה קריבוי. משפחתם הייתה אמידה, חמה, וצבי כבן הזקונים זכה להרבה פינוק ואהבה. כיתה א' למד בעברית בבית הספר "תרבות", וכיתה ב' למד כבר ברוסית לאחר שרשת בתי הספר "תרבות" נסגרה עם הכיבוש הרוסי לאחר הסכם ריבנטרופ-מולוטוב. אחרי כן עבר את "האוניברסיטה" של מלחמת העולם השניה. ביוני 1941, עם פלישת הגרמנים לרומניה, גורשו יהודי חוטין על ידי הרומנים מהעיר, והחלו במסע רגלי לכיוון טרנסניסטריה אשר באוקראינה. סימה, אימו של צבי, תפרה לו בקיץ נעליים גבוהות וחזקות, שעזרו לו רבות בהמשך המסע. הגירוש לווה ברעב והרג. למרות הרעב, לא ביקש צבי אוכל, כי ידע שאם יש אוכל הוא הראשון לקבל. בסוף המסע שוכנו כארבע מאות יהודים בסובחוז נטוש בשם זטישה. המחנה היה פתוח, ללא שמירה, וללא אספקה. אביו של צבי לקח מהבית מכשיר לחיתוך זכוכית שבעזרתו הצליח למצוא עבודה בכפרים הסמוכים ולקבל אוכל. אהרונצ'יק, אחיו הבכור, עבד כנפח וייצר סירים ומחבתות עבור האיכרים. פעם בשבוע או שבועיים היה מביא שק אוכל למשפחתו. בחורף 1943 נפטרו הוריו ממחלות בזה אחר זה. צבי שהה עם משפחה ששמרה עליו תמורת האוכל שהביא אחיו. לאחר שחרור השטחים על ידי הצבא האדום, נאסף צבי לבית יתומים, ועם תום המלחמה הוצא משם על ידי אחיו ודודו שלקחו אותו לרומניה להתארגנות לקראת עלייה לארץ. בשנת 1946 עלו צבי ואהרונצ'יק לארץ באוניית "ההגנה", ועם הגיעם לארץ הוכנסו למחנה עתלית. עם שחרורו מעתלית צורף צבי לכיתת עליה בקיבוץ שער העמקים, והוא בן 12. לאחר שנתיים חלה בשחפת, ובמשך שלוש השנים הבאות בילה בבתי חולים עד שהבריא כליל. מגיל 17 למד שלוש שנים בעליית הנוער בירושלים, עם התמחות בחריטת שעונים. בגיל 21 חזר לשער העמקים. בשנת 1960 נישאנו. כשנפגשנו לראשונה, ראיתי חדר בצבעים פסיכודליים, ובמרכזו שולחן שרטוט גדול ובצד כוננית עם ספרי שירה וספרים מקצועיים ברוסית. ראיתי עיניים חומות וטובות, וגיליתי שמעבר להן יש ראש חכם ויצירתי עם ידע רחב מאד שצבי רכש בעצמו. ידי זהב, שידעו לעבוד בעץ ובברזל, ולדייק בחריטה עד עשירית המילימטר. ידי זהב אלו ידעו לא רק לשרטט ולחרוט אלא גם לבשל נפלא. זכיתי לחיות עם אדם צנוע, לקבל ממנו תמיכה בכל מקום שנדרש, דבר שאפשר לי להצליח במשימותיי. חיי עם צבי היו בהרמוניה, ויכולתי לשוחח איתו בכל נושא. בדרכנו המשותפת היו התפתחויות, אבל לא הפתעות. זכינו לגדל יחד בן ושתי בנות, ולראות 8 נכדים שהיו למקור שמחתו העיקרי גם בימיו האחרונים. תודה לך צבי, על הימים היפים שחייתי לצדך, ואתה כה תחסר לי. אוהבת אותך כתמיד. (עילית) הנה נפטר אדם, שלא עזב אותנו לבד, הוא עזב אותנו עם מורשת אנושית חיה מאוד, שהחיים הם לא ביולוגיים גרידא אלא אנושיים-חברתיים, שכאלה הם צריכים להיות. עם זכרו של צבי כולנו עולים בדרגה בסולם יעקב האנושי מלאכי. אין שלמות. אבל יש חתירה וצבי קריב הינו הסמל לחתירה יפה עד אין קץ זו כמיהה לחיים של משמעות. מישהו אמר, שצביקה היה ראשית כל ומעל לכל "מענטש" (ביידיש). הוא לא היה חסר צבע פוליטי, ואולי אפילו מפלגתי. אבל הוא ידע, וכל מי שהכירו ידע שיש ערכים שהם מעל פוליטיקה, מעל לשצף-קצף של מאבקי הכח מכל סוג שהוא. הוא היה ריאליסט, אך מעולם לא ציני. הוא ידע את הקשיים שבחיים, כן, מי כמוהו ידע, אך נשאר אופטימיסט תמיד. הוא ובני משפחתו עברו את הגיהינום של הנאציזם והפשיזם, וצבי היה בייסוריו, באנושיותו ובאופטימיות הזהירה שלו, ביטוי ממשי של ההפך מהברבריות ממנה סבלו הם והעם היהודי כולו. צבי היה חילוני. אך היה בו משהו אולי רליגיוזי שהזכיר תדיר את המשפט הנעלה של הנביא מיכה "הגיד לך אדם מה טוב, ומה ד' דורש ממך- כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוהיך". (סנונית ואלון גל)