האוירה בבית שלנו היתה מאוד שונה מבית יהודי מסורתי, היינו משפחה לגמרי מתבוללת. היחס של אבא לדת היה כזה: הוא אמר שהדת נועדה לאלה שלא יכולים להסתדר עם העולם הזה, או עם מצפונם. אבא היה מהאסכולה הראציונאלית שאפשר הכל לפתור עם ההיגיון, עם המחשבה, הוא היה רופא שהתמחה בבעיות נברוטיות. אמא שלי גם ממשפחה אריסטוקרטית, היתה מטופלת של אבא, שהוא התחתן איתה, היא היתה בדיוק ההיפך מאידעשה מעמע. דאגה לעצמה, עסקה בספרות, פוליטיקה, מוסיקה, הדאגות של הבית והילדים היו רחוקים ממנה. המשרתת היא זו שדאגה לכל העיניינים האלה. האוירה בבית היתה רצינית, אבא היה רציני וכל דבר הוא ניתח בצורה קרה. מה שכן התאפשר לי זה להיות ליד סוסים. רכיבה וסייף נחשבו אז לספורט של המעמד הבינוני - גבוה אז יצא לי להתנסות בשניהם. עיניין הסוסים אחר כך תפס אותי, השתתפתי בתחרויות, במירוצי סוסים ובמכשולים. נולדתי בבולוניה, עיר יפה במרכז-צפון איטליה, אבל אימי מונציה אז כל הקיץ היינו בונציה. נולדתי ב1922. אחת הפגישות הראשונות שלי עם היהדות היה בבר מצווה, הטכס היה בבית כנסת, ידעו שאנחנו יהודים, אבא לא הסתיר את זה, הוא היה רשום בקהילה יהודית בבולוניה. אני הייתי ילד שאהב ללמוד, לא היו לי תענוגות מיוחדים, חוץ מספורט ובעלי חיים. התרכזתי בלימודים. עד שבאו החוקים נגד היהודים. אחד מהחוקים היה שאסור לילדים יהודים ללמוד בבית הספר, זו היתה בשבילי מכה קשה. אני נכנסתי לדכאון די עמוק, זה לימד אותי להכיר את הצד הלא סימפטי הזה של החיים. זה היה בשנת 37 או 38, בסוף התיכון. אבא הרגיע אותי שאפשר ללמוד גם בלי בית ספר, הוא החליט לשלוח אותי כאשר יבוא הזמן ללמוד בשויצריה. בזמן הזה שאני לא הייתי בבית הספר הספקתי ללמוד לבגרות, להתכונן לשנה שנייה בשויצריה של הנדסה, ללמוד צרפתית כדי לעשות את הבחינות. אנחנו מגיעים ליום הגדול שנסעתי לשויצריה, בינתיים כבר התחילה המלחמה, זה היה בשבילי די מרגש כי לא ידענו מה יהיה, ובמציאות זה לקח באמת חמש שנים עד שחזרתי. כשהגעתי ללוזאן, זה המקום שלמדתי חיפשתי פנסיון שבו היו כמה יהודים איטלקיים שהקדימו אותי. החיים באוניברסיטה היו חיים של סטודנטים, כמו בכל העולם, מצב הרוח שלי השתנה לגמרי, חזרתי להיות עצמי, לא עצוב יותר, ונכנסתי לחיי הלימודים וגם לחיים אחרי הלימודים. למדנו כל השבוע, לפעמים עד מאוחר בלילה, בשבת בערב זה היה יום של נשים ודיסקוטקים. בפנסיון הכרתי ילדה צעירה ועוד בחור שלמד רפואה, ונשארנו בידידות, כאשר נפרדנו קבענו שאנחנו נכתוב אחד לשניה פעם בשנה, בראש השנה הלועזי, מאז אנחנו כותבים אחת לשנה. המשפחה שלי בתקופת המלחמה נשארה באיטליה, אני לא ידעתי כל השנים האלה שום דבר, בדיעבד זה נראה לי משונה, אולי בגלל שעזבתי את החיים שלא אהבתי כ"כ ומצאתי חיים מתאימים לי בשוויץ, הייתי כל כולי עסוק בלימודים, לא התעניינתי במה שקורה למשפחה, וחזרתי לאיטליה מפני שאבא שלי היה קצת פסיכולוג אז הוא הרגיע אותי ואמר שזה הטבע של הדברים, אהבה היא כמו נחל, אהבה שקיבלת מההורים אתה תעביר לילדים שלך. זה הרגיע אותי. בתקופת המלחמה ההורים שלי עברו לרומא, איפה שלא הכירו אותם תחת שם בדוי, לפעמים הסתתרו אצל קליינטים של אבא. אחד הדברים שאני מאוד אהבתי היה שייט בסירות מרוץ, הייתי בצוות של האוניברסיטה. התאמנו והשתתפנו בתחרויות גם בלוזאן וגם בציריך. עבדנו אצל איכרים, עם משפחה אחת נוצר קשר הדוק ביותר, הייתי להם כמו בן. הזכרון של התקופה הזו נשאר לי כל השנים. אצל איכר אחד היינו מנסרים עצים על הרים, עבודה מאוד מעניינת וגם מסוכנת, היינו קושרים בולי עץ ומורידים אותם מההרים בעזרת סוסים, זה אחת העבודות המעניינות שעשיתי בחיים שלי. כשנפל הפאשיזם, היתה לסטודנטים תקופה קצת סוערת, לא ידענו מה קרה במחנות. נבחרתי בתור אחד שלא התעסק בפוליטיקה לראש אגודת הסטודנטים, בינתיים גם הלימודים נגמרו, תם זמן הרשיון כסטודנט בשויצריה, הייתי אמור לעזוב,כמובן שלא יכולתי לעזוב כי המלחמה עוד נמשכה. ביקשתי מהפרופסור שלי ללמוד עוד משהו במסגרת האוניברסיטה. הפרופסור לקח אותי כאסיסטנט שלו, ושנה עבדתי בהכנת תרגילים לסטודנטים במחלקה חדשה שהוקמה לסטטיסטיקה. אני נשארתי פעם ראשונה בלי תעסוקה, בלי מקום, הרגשתי שאין לי פה מה לעשות, חיפשתי חברים של אז, בגן ציבורי שפעם היינו נפגשים, ובאמת פתאום הגיעו, עליזים ושמחים, לא בא לי לקרוא להם, ישבתי בצד, הם עברו ואני נשארתי שם, נתתי להם לעבור, בזה נגמר הסיפור. פשוט הרגשתי לא שייך. היה לי רצון לבנות ולתקן, הרגשתי שעד עכשיו חברה נתנה לי ועכשיו הגיע תורי לתת, היתה לי הרגשה שאני צריך לבנות, אז הלכתי לעבוד, או אפשר לומר ללמוד אצל אדריכל שנחשב לאדריכל טוב. באותה תקופה הגיע לבולוניה שליח: מלכיאל סבלדי ואחותי שהיתה פעילה במחנות הנופש של היהודים גם לפני המלחמה היא ראתה את מצב הרוח שלי אז היא הבינה שזה הרגע המתאים והזמינה אותי לשמוע את המלכיאל שבא להרצות ליהודים הצעירים של העיר.הלכתי ופתאום גיליתי שהנה יש עולם כמו שחלמתי, הוא הרצה כמובן על הקיבוץ ולזה אני מתכוון! לא כ"כ יהדות, ארץ ישראל, אלא הצד הסוציאלי כבש אותי. זה נקרא הכשרה שהיא נמצאת באזור מילנו, הגעתי לשם ברכבת ונשארתי שם. בהכשרה פגשתי את מרים. בינתיים המלחמה נגמרה, התכוננתי לחזרה הביתה והייתי מאוד חרד מזה. למעשה לא רציתי כ"כ לחזור הביתה, גם לא רציתי לחזור לאורח החיים הבורגני. החזרה היתה לארץ הרוסה, זו היתה תקופה עצובה. אחרי תקופת מה אני ומרים שהיינו המבוגרים בקבוצה נשלחנו להקים את ההכשרה בפירנצה, הגענו למקום ולא היה שם דבר, הקמנו הכל מא', חשמל וכל מה שהיה צריך.אחרי בערך שנה הגיע התור של מרים לעלות ארצה, אחר כך הגיע התור שלי. אוניות מעפילים היו צריכים לקנות באיטליה או בצרפת, כאשר קנינו אוניה היה צריך להופיע בתור מליארדר שיכול להרשות לעצמו לקנות אוניה, הלבישו אותי בצורה מתאימה, הופעתי במשרד של עו"ד . הקניה בוצעה שם . ואת האניה בעצם לא ראיתי אף פעם. העליה שלי היתה חוויה קשה, האניה שלי היתה די גרועה, אניה מעץ, קטנה . אמרו לנו לזרוק את כל התעודות שלנו ביחוד לאיטלקים כדי שלא יזהו אותנו.בשבילי זו היתה הרגשה של איבוד הזהות. אף אחד גם לא דיבר את שפתך. אני זה לא אני, אף אחד לא יודע מי אני. היתה לי ממש הרגשה שלוקחים אותי בתור עבד כושי לאמריקה. החיים בקפריסין לא היו משעממים, היו כל מיני תעסוקות, אם לא היו אז מצאנו, אני השתתפתי בקורס של ההגנה, הייתי אחראי על המלחים של האוניות שהביאו את הפליטים. הייתי צריך לתרגם בין המלחים ובין בא כוח של ההגנה. הגיע הזמן שהאנגלים אפשרו לבחורות במחנה לעזוב ואז פעם ראשונה הרגשנו את הקשר ביני ובין מרים, והיא לא בשמחה רצתה לעזוב אותי שם ואני לא בשמחה חשבתי על זה שהיא תיסע, היא נשארה עוד תקופה והיא נסעה רק אחרי שהחלטנו שאני אברח אח"כ. בינתיים הגיע סוף המחנות עם עזיבת האנגלים את הארץ, ואז ידענו שהנה כל רגע אנחנו עשויים לעלות ארצה. היינו די שמחים שסופסוף אנחנו גם מגיעים ארצה. קיבלנו מן הארץ, מהבחורות שהיו כמה מכתבי עידוד, סיפרו לנו איך הן מחכות לנו. כשהגענו לגבעת גרנר, אני ויעקב ביחד, הגענו בלילה ביום גשם, חיכינו שעות בשער עד שפתחו לנו.חיפשתי את מרים טרני שאף אחד לא הכיר אותה, התברר בסופו של דבר שהיא נתנה את שמה כמרים רבא בתור נשואה... לי. וכך מכירים אותה בגבעת ברנר עד היום הזה, לא הלכנו לרב מעולם. התקופה הראשונה היתה מאוד קשה, אני לא דיברתי על זה שלמדתי הנדסה, חשבתי שבארץ זה לא כ"כ חשוב. מה שרציתי לעשות זה היה עגלונות, אבל היו איטלקים שהכירו אותי ומהר מאוד סידרו אותי לעבוד בבניין. התחלתי להכנס לצוות הבניין ששם נשארתי עד היום הזה. כאשר הייתי בבית בחוץ לארץ באיטליה בעצם חלמתי על מקום כזה קרוב לטבע. עד היום אני מרגיש כמו שחשבתי בחוץ לארץ שכאילו אני במחנה נופש. בינתיים הבנות התחילו לתפוס מקום חשוב במשפחה, יש לי שתי בנות נהדרות ואשה שאני אוהב, אישה שאני מאוהב בה עד היום הזה. יש לי הרגשה שאני ממשיך לחזר אחריה. לא תמיד בהצלחה יתרה, ככה שלא בטוח שאני אגיע לחתונה. היא שותפה לאהבות שלי, אוהבת לטייל, אמנם היא אוהבת לטייל באוטו ואני אוהב ברגל, אנחנו מטיילים ורואים את הנופים ביחד ונהנים, הולכים ומחפשים מקומות שלא הכרנו קודם. אחת האהבות שלי זה להסתכל על ציפורים, פה היתה לי אפשרות ללמוד את הנושא ולצפות בציפורים וזה מאוד קסם לי. אהבה נוספת זה היה להסתכל על כוכבים. בעבודה השתדלתי להיות בחוץ ולא במשרד ולכן התמקדתי יותר בפיתוח קרקע וניקוזים מאשר בבניינים, זה יותר מתאים לי וזה יותר מעניין אותי. אחד הדברים שהעסיקו אותנו זה טיפול במתנדבים ובבנים מאומצים, הם היו כולם פחות או יותר עם בעיות, טיפוסים מתמרדים שלא הסתדרו במשפחה ומצאו אוזן קשבת אצלנו וכמעט כולם הפכו את הבית שלנו לביתם. אני צריך לציין שכולם אחר כך הסתדרו. אנחנו חושבים שמי שנותן הוא המקבל. ברגע שאני מצאתי את מקומי פה, פתרתי את הבעיות האישיות שלי, היחסים עם ההורים היו יותר טבעיים וחמים, כתבתי פעם בשבוע קבוע, זה היה בשבת, זה היה יום שהיה זמן. אבא נפטר, אמא גמרה את החיים בצורה יפה ושקטה שאני מאחל לכל אחד. אם לסכם את חיי כאשר אני קרוב ל-70, אני יכול להגיד שהיו לי חיים מלאים, שעשיתי את הדברים שאהבתי לעשות עם מרים. אנחנו מדברים ביננו שהיה לנו מזל שחיינו בתקופה כ"כ סוערת, בגלל שזה נתן לנו אפשרות להשתולל קצת, אם אפשר ככה להגיד. עכשיו הזמנים השתנו, יש ריצה לצרכנות, לכסף, קריירה, הגשמה עצמית, אנחנו את שלנו פחות או יותר עשינו, ועכשיו מגיע לאחרים לבנות עולם כמו שהם רוצים. אני ממשיך לעבוד ואני מרגיש שאני עוזר לאחרים להגשים את עולמם גם אם הוא לא תמיד העולם שלי. לי היה מזל שחייתי בעולם כמו שרציתי אותו. זה בהחלט מספיק.

דן רבא