בני נולד ב-26.2.1940 בסלוניקי-יוון לחנן ורחל גטניו, בן בכור למשפחה. ב-1941 פלשו הגרמנים ליוון והחלה מיד רדיפת היהודים. משפחת גטניו הייתה בעלת אזרחות ספרדית אך זה לא מנע מהגרמנים מלאסור אותם. תחילה נאסר חנן והובל למחנה הריכוז "הברון הירש", רחל קיוותה כי תוכל להציל את בנה הפעוט. בעודה מחפשת ניירות שיקלו על בריחתם, נלקח התינוק על ידי הגרמנים למחנה הריכוז שבו כבר היה האב. לרחל נודע מפי השכנים את אשר אירע ומיד חשה למחנה הריכוז והתעקשה להיכלא לצד בנה ובעלה. שנה שלמה הם סבלו מרעב, מקור ומרטיבות. בני חלה והיה צורך לנתחו. אחרי שנה החליטו הגרמנים להעביר את היהודים שהיו בעלי אזרחות ספרדית לספרד. הם הוסעו בקרונות משא נעולים לגבול הספרדי. מסירות הנפש של ההורים עמדה לבני הפעוט, והוא יצא בריא בגופו ובנפשו מתלאות המלחמה. המשפחה נדדה מברצלונה לקזבלנקה, ומקזבלנקה דרך איטליה למחנה מעצר ליד רפיח שם הייתה קבוצה גדולה של ניצולים מיוון. מהמחנה ברפיח הצליחו לעבור לארץ ולגבעת ברנר. על בני עברה תקופה לא קלה בגן עם ילדים חדשים ועם שפה חדשה. אך לאחר שהשתלט על השפה נקלט יפה. אחרי תקופת הגן נכנס בני לבית הספר, התקדם יפה בלימודים ואף הצטיין בהם. הוא התערה בחיי גבעת בית הספר, סיגל לעצמו את ההוויה הקיבוצית והדביק את המשפחה באהבתו לקיבוץ. ואכן, בזכותו הרגישה המשפחה טוב בקיבוץ, והיא שעודדה להישאר ולהתערות במשק. במשך השנים נולדו אחיו אברהם ואחותו תמר. גם את חברתו חשב להביא הנה ולבנות איתה, את חייו. בבית הספר נמשך לספורט והצליח אף בשטח זה. בתחילה התאמן בכדורסל, אחר כך עסק אך ורק בשחייה, בה הצטיין במיוחד ואף זכה להישגים רבים. בני גמר את בית הספר ונתקבל בתור חבר למשק, את רשמיו העלה ביומן חייו. הוא התגייס לצבא והיה חייל טוב, יצא מן השירות בדרגת סגן משנה. היה מסור לעבודתו, בעיקר משכו אותו החקלאות ובעלי החיים. חייו היו מלאים בפעילות רבת פנים, למד בערב צרפתית ואנגלית, התאמן בשחיה, כתב מכתבים. סיפוק רב מצא בקריאת שירים ולימוד טבע. הכיר את הצמחים, הציפורים והדגים והיה משתתף קבוע בחוג לידיעת הארץ. בני אהב את משפחתו, מעולם לא פגע באיש, ולא העליב אדם. צנוע היה, אוהב אדם ונפשו. בגיל 22 חלה לפתע במחלה קשה ונפטר 7.10.1962.