בבה שלנו תמיד דאגת שכולם יידעו וייראו שאתה פה, אז גם את הפרידה שלך תזמנת כמו שצריך על התפר בין יום הזיכרון ליום העצמאות. דרמה, אבל עם טיימינג. לא היית מושלם, אבל בשבילנו היית בול. קשוח כשצריך, רך כשאפשר, מצחיק, מבקר גם כשלא ממש ביקשו. מלא באהבה, גם אם היא עטופה בציניות ודעתנות. אבל בסוף תמיד שמעת אותנו. החיים שלך לא היו פשוטים אבל ידעת להפוך את החיים ללימונדה רק בלי סוכר, כי לך אף אחד לא יגיד מה טעים. ובעיקר לא הקשבת. לא למורים, לא למפקדים, לא למאמנים ולפעמים גם לא לרופאים. בגבעת ברנר היית דמות. כולם הכירו אותך. חלק אהבו, חלק פחות, אבל אף אחד לא נשאר אדיש. תמיד עם דעה, ותמיד עם ווליום. היית ספורטאי מצטיין כדוריד, טניס, כדורגל. בעצם, כל דבר שאפשר לבעוט, לזרוק או לריב איתו. והסיפורים עליך לא נגמרים חלקם אמיתיים, חלקם כנראה פחות, אבל תמיד היית הגיבור הראשי. שופט כדור-מים שנדחף לבריכה, כדור שקפץ לתקרה של המצרנה ושבר את האזבסט. איכשהו תמיד אתה היית "זה שעשה את זה". גם כשלא היית שם. כשאחיך שאול נפטר ראינו אותך נשבר. אהבת אותו מאוד, הערצת ובכל זאת, כהרגלך, לא הקשבת גם לו. כשהתחיל להיות קשה, ניסינו לדבר איתך על עזרה על מטפל, על בית שקמה. כעסת, צעקת ושלחת את כולנו לעזאזל. קבעת שאף אחד לא יטפל בך חוץ מאילנה, וחתכת בדרך שלך. כמו תמיד. הקמת משפחה לתפארת והדבר שהכי מילא אותך בשנים האחרונות היו הנכדים. אנחנו נדאג שהמשפחה תישאר מלוכדת כמו שאתה שמרת עליה בדרכך, עם כל הצעקות והחיבוקים. החיים גדולים מאיתנו אבל אתה היית גדול מהחיים.