סיפור חייה של אקה , מתוך אתר של ארגון יוצאי מרכז אירופה: נולדתי בשנת 1915, האמצעית משלוש הבנות שנולדו לגאורג וארנה לוינשטיין. בתחילה גרנו בדירשאו ליד דנציג וכעבור 4 שנים עברנו לקניגסברג. חיינו חיים נוחים בבית יפה ומרווח עם משרתת בשם ליזבט שגרה איתנו. זו הייתה תקופת ילדות מאושרת, אנחנו האחיות אהבנו לשחות באגמים הרבים בסביבה הקרובה. אמא לקחה אותנו פעמים רבות לבית האופרה המקומי לחזות באופרטות כמו "הנזל וגרטל" ו"סיפורי הופמן". אני למדתי בבית הספר לבנות, בו למדו יחד נוצרים ויהודים ולא הורגשה בו כל אוירה אנטישמית. נהנינו מהחגים היהודיים אך גם התארחנו אצל חברותינו כשחגגו את חג המולד וחגים נוצריים אחרים. בסביבת המגורים ובבית הספר היו הרבה יהודים אולם היהדות או הציונות לא היוו חלק בולט בהוויה המשפחתית. הקשר היחיד שלי לגוף ציוני היה חברותי באגודת הספורט הציונית "בר-כוכבא". לאחר שסיימתי את בית הספר למדתי קצרנות והדפסה בבית ספר למסחר. ב-1932 התקבלתי לעבודה כמזכירה במשרד של שלושה עורכי דין יהודים. השם היטלר הוזכר פה ושם. שמעו גם על יהודים שעזבו ועברו לשוויצריה ולאמריקה אולם לא שיערו לאן כל זה יוביל. במשרד אמרו לי שפורסמו תקנות חדשות לפיהן נאסר על יהודים ללמוד באוניברסיטה וסיפרו על הכשרה שמתקיימת בלטבייה. וכך כצעירה בת 17, יצאתי עם אחותי הקטנה אושי ללטבייה לחווה חקלאית ליד ריגה שנקראה "בלס-מוז'ה". באותה שנה 1933, התרכזו בחוות ההכשרה 18 חלוצים מתנועת "הרצלייה" לאטביה עם 70 סטודנטים יהודים מגרמניה. עבדנו ושמענו הרצאות על ארץ ישראל וסיפורים על מה שצפוי לנו לכשנגיע לפלשתינה. כאן גם פגשתי את אריך (יהושע) רום, שעתיד להיות בעלי הראשון. הוא הגיע להכשרה לאחר שהתברר לו שכיהודי לא יוכל לממש את חלומו ללמוד רפואה. אחותי אושי, שלא הייתה זכאית לסרטיפיקט בהיותה רווקה נישאה בנישואים פיקטיביים ועלינו ארצה ב-1 במאי 1934. האחות הגדולה, עדה, עלתה אף היא בעקבותינו והגיעה ל"משק פועלות" בנחלת יהודה. בנמל חיפה חיכו לעולים נציגים של "השומר הצעיר" ו "הקבוץ המאוחד". בעלי החליט ללכת עם אנשי "הקבוץ המאוחד" שלקחו אותם יחד עם חברים נוספים מההכשרה לגבעת ברנר. כולם הלכו לישון באוהלים של המשפחות "הותיקות", וכפי שהיה מקובל אז, גרנו זמן מה כאורחים באוהל של זוג וותיק עד שעברנו לאוהל "פרטי" משלנו. תוך זמן לא רב נולדה בתנו הבכורה מרים. אחותי אושי עברה בתחילה עם ה"בעל" מהנישואים הפיקטיביים לקבוץ משמר העמק אולם עד מהרה ביקשה ש "יחלצו" אותה משם והבאנו אותה לגבעת ברנר. כעבור 4 שנים נפרדתי מיהושע רום ונישאתי ליעקב אופנהיים. יעקב שבגרמניה עבד בבנק בהמבורג וייעד לעצמו קריירה בנקאית, היה אחד ממייסדי גבעת ברנר. לי וליעקב נולדו 2 בנות חנה ונעמי. עם התפתחות המשק עברה המשפחה לצריף במה שנקראה אז "שכונת המיליונרים" של הקבוץ. ב-1936 ביקרה אותי אמא בגבעת ברנר אולם חזרה לברלין אל בעלה שמפאת מחלתו לא יכול היה לקבל סרטיפיקט ובשנת 1942 הם נלקחו ע"י הגרמנים למחנה ריכוז. רוב בני המשפחה אבדו בשואה. אני עבדתי בגן הירק ובבית הילדים. זו הייתה תקופת המאבק נגד הבריטים וזכורה לי "השבת השחורה". עבדתי כתורנית בבית הילדים כאשר החיילים הבריטיים נכנסו לקיבוץ כדי לחפש נשק. הם עברו עם מגלי מתכות על החול שבארגז החול של הילדים אולם לא גילו דבר וגם את ה"סליקים" אי שם בפרדסים לא גילו. שנות ה-50' היו סוערות מאוד מבחינה פוליטית בתנועה הקיבוצית ותנועת הקיבוץ המאוחד התפלגה. זכורות לי אסיפות חברים תכופות וסוערות ובסופו של דבר הוחלט על פילוג ובשנת 1952 עברנו כקבוצה גדולה, כ-50 משפחות, לנצר סרני. בעקבות הפילוג אמר יעקב בעלי שלא יבקר לעולם בגבעת ברנר ואכן לא ביקר שם עד יום מותו. בנצר עבדתי בתחילה עם ילדים ומאוחר יותר במועדון החברים. יעקב הקים וניהל את בית הספר המקומי שכלל גם בי"ס תיכון, שם למדו ילדי הקיבוץ יחד עם "ילדי חוץ" עד שנפתח ביה"ס האזורי בגבעת ברנר. יעקב היה פעיל בחיי התרבות, ארגן ערבי זמר ושימש גם תפאורן בטכסים וחגים במשק. הוא נפטר באוגוסט 1980 בגיל 72.