זליג נולד בעיירה ינובה בליטא ב-1907. סיפור לידתו הוא ה'מוזרים' ששמעתם. כל הילדים שנולדו להוריו נפטרו בגיל צעיר ביותר. בצר להם פנו ההורים לרבי שיעץ להם 'למכור' את התינוק הבא בשטר מכר לאומנת שתגדלו. זליג היה ה'תינוק הבא' ועם היוולדו נמסר לאומנת למשך 3 שנים... האב פרנס את האומנת ומשפחתה בכבוד וכשהוחזר התינוק להוריו כולם שמחו, חוץ מזליג שימים רבים התנכר לאימו מכיוון שחשב שהאומנת היא אמו האמיתית. בזמן מלחה"ע הראשונה גורשה המשפחה יחד עם כל העיירה לליטא. בדרך הנדודים כפליטים נפטרה האם כשזליג היה בן 13. כשחזרו לעיירה הצטרף הנער ל'החלוץ הצעיר' ובגיל 16, לאחר שבילה קיץ בחווה של איכר יהודי שלימד אותו את עבודות השדה הבסיסיות, יצא זליג להכשרת דומפן ליד ממל. ב- 1926 עלה זליג לא"י כשבנמל 'קיבלו את פניהם' היורדים שברחו מהארץ בקריאות: "הנה הקורבנות הבאים". זליג הצטרף לקבוצה הליטאית ברחובות שעבדה בפרדסי המושבה והיתה גם הקבוצה המייסדת של גבעת ברנר ("זליגל" הם כינו אותו). עוד בתקופה ברחובות נשלח זליג לשנתיים הכשרה בפרדס חנה שם למד גידול הדרים, ואמנם הוא היה בין נוטעי הפרדס הראשון בגבעה ומנהלו המקצועי במשך שנים ארוכות. יחד עם זלדקה שוחט הקים בית ונולדו 3 ילדיהם: רינה, משה ורותי. ב-1946 גוייס זליג והיה למנהל המשק של מזכירות הקיבוץ המאוחד. זליג נפרד מזלדקה וב-1953 עבר יחד עם רעייתו השניה לאה לקיבוץ גבת, שם נולדו ילדיהם אורי, רחל ותמר ובה שוב היה זליג מנוטעי הפרדס הראשונים. כל חייו, למעט תקופה קצרה כמרכז משק בג"ב, היה זליג פרדסן, נוטע ויועץ מקצועי. כמו כן תרם רבות להקמת תנובה אקספורט ובתי אריזה אזוריים. "זליג תמיד רץ, תמיד מיהר, תמיד אצה לו דרכו - כאילו חש כי יסתלק בטרם עת... ואכן כאדם יוצר הסתלק בטרם עת, אך גם בשנות חייו הקצרות הספיק המון. הספיק להיות כל כך מסור למשפחתו, להיות מעורה ומשולב בחברה הקיבוצית, לטעת ולטפח מטעים שהיו לשם ותפארת, להיות מורה ומדריך לכל שוחרי דרכו, להיות שותף לכל דיון מקצועי וכלכלי הקשור לענף ההדרים - ענף שכה אהבו..." ( שלום קרליץ, בית השיטה) "הליכתו המהירה כמעט ריצה, כמו אמרה יש עוד הרבה להספיק, וצריך להספיק! וכך גם התעלם מהחולי, ידענו זאת. הוא נשאר צעיר ברוחו ובחיצוניותו. אפשר להגיד עליו: נשאר צעיר גם שהתבגר והתחכם. תמיד פעיל ותמיד מפעיל..." ( רבקה ומילן אורן) חומר נוסף בחוברת זכרון 1975.