יעקב נולד ב-1913 וגדל בעיר שאבלי שבליטא. אביו עסק בבניין. היה איש משכיל ושומר מצוות והקפיד להקנות לבנו חינוך מעולה. יעקב למד עד גיל 18 בגימנסיה "תרבות", ששפת ההוראה בה הייתה עברית. בעודו תלמיד הצטרף לתנועת "החלוץ". בקיץ 1934 עולה יעקב לארץ ישראל ומגיע לגבעת-ברנר. אלו הן שנות המעבר מ"הנקודה" לישוב. הנקודה קטנה בהיקפה אך לא במשאת הנפש. אין זה פשוט לתקן את העולם ולבנות ישוב מאוהל דולף, עבודה קשה, פיתוח ענפי משק וחיפוש מקומות עבודה. יעקב נשלח לעבוד בנמל תל-אביב, במפעלי ים-המלח ומתגייס לנוטרות, ובכל אותו זמן מלווה אותו הציור. הוא רושם על קרטון בפרדס, על קרשים של ארגז תפוזים, במחברות ובכל הבא ליד. לימים, חדר קטן בצריף הפך לו לסטודיו. בצד העבודה הקשה נרקם העתיד בקדחתנות: תכנון הישוב, הולדת ילדים ובניית משפחות, פעילות תרבותית עצומה של עיצוב חגים, מקהלות ותזמורות, טכסים ואירועי תרבות. רבים עסקו בעיסוק נוסף על היומיומי - ציור, צילום, כתיבה, נגינה, שירה. אל קהילה זו חבר יעקב, בה בנה את ביתו והטביע חותם אישי וציבורי. לצד עיסוקיו הרבים מעמיק בו הצורך בלימודי ציור ובימוי. ב-1949 גויס למזכירות הקיבוץ המאוחד לניהול המדור לאמנות שבוועדת התרבות וריכוז פעילות ציירי הקיבוץ המתלבטים כמוהו, כיצד למזג עבודה וחברות בקיבוץ עם חיי אמן ואמנות. ב-1951 משמש יעקב כמורה לציור בבית הספר של גבעת-ברנר. ב-1953 יוצא לשנת לימודים בפריז, ללמוד ולבוא במגע עם ידע ואוצרות תרבות. בשנים הבאות פועל יעקב לסירוגין כמורה לציור וכפעיל במזכירות הקיבוץ המאוחד, לומד תיאטרון ובימוי באוניברסיטת תל-אביב. יעקב היה בן-דורו - מהפכן, שואף לצדק, לתיקון עולם ואדם. שופע כשרונות: בעל ביטוי בכתב ובעל-פה, עסק בציור, תחריט, קרמיקה, הוראה וידע בתולדות האמנות, עיצב חגים וטכסים, נשפי פורים שלא ישכחו, תיאטרון ובימוי ("אלוף בצלות ואלוף שום" ב-1962 ו"כרי דשא" ב-1965 שניים מתוך המחזות שביים). היה איש רעים להתרועע, קשר קשרים עם יוצרים ואמנים בארץ, חבר לחבורות בוהמיות-עליזות בגבעה עם זמר בפה וכוסית ביד, יחסים מיוחדים היו בינו לבין אמנים אנשי הגבעה. בין יעקב לבין אריה חצור היה קשר ידידות והפריה הדדית - שניהם ראו עין בעין את יצירת התרבות הקיבוצית כיסוד שאין שני לו בחשיבותו. יעקב נפטר ב-22 לפברואר 1966 בדמי ימיו, ממחלה ממארת. כך ספדו לו ביומן הגבעה: "חן של פשטות, כמיהה ליופי ותודעה תנועתית נתמזגו בו בשלמות. ומעל לכל - איש רעים היה וחבר". "ביקוד מעשיו נשרף יעקב. צבע, שמחה, תוכן וצורה - הביעו את פנימיותו העשירה, וכך נזכור אותו. נעקר מנוף הגבעה נדבך שאין תמורה לו. תמה הדרך. תם המסע".