אוהבת הייתי לשבת בחדר של צילה. חדר שקט, פשוט וצנוע, וצילה משתלבת בו כמו צמח בבית הגידול הטבעי שלו. בכד, הפרחים שבאים תמיד עם דינה מור, מפיצים ניחוח עדין. יושבות אישה ליד רעותה, מתבוננות, מהרהרות ומאריכות בשיחה. החל במה שאירע בעולם הגדול, דרך התפעמות מספר טוב וכלה בגילוי לב אישי וכמוס. השבוע שבתי וקראתי בספרה של צילה 'לשמור על צלם', מנסה למלא איזה חלל שנפער בי בהעדרה. נזכרתי בהתרגשות שאחזה בי כאשר חשפה לפני לראשונה את כתב היד של ספרה בעודו בהתהוותו. אפשר לתאר את צילה במילים: אומץ, גבורה, תבונה וחוכמה - וכל זאת, מבלי לחשוש מפני זילות המילים. צילה הייתה בעלת ערכי מוסר נעלים, כך חיה בעולם הכאוס של נעוריה וצעירותה וכך עד סוף ימיה. על אף מוראות השואה שעברה, נשארה צילה מאמינה בטוב וביפה שבאדם. הייתה בה רגישות רבה לאנשים, הייתה ערנית וקשובה לסבל ולצער של הזולת. כך המשיכה לחיות בקהילה הקטנה שלנו, מעט מופנמת, מעט רצינית, ועם זאת היו לה קשרי ידידות עם אנשים רבים, מכל קשת הגילים. בקלות הייתה קושרת שיחה על אם הדרך. רגילה הייתי לראותה מהלכת בבטחה בשבילי גבעת ברנר, אותה הליכה שכמה שנים קודם לכן היו פוסעים אותה בשניים צילה וזאב. ממשיכה אני לעבור מדי יום על פני ביתה של צילה, מה רב העצב כי פנימה לא אבוא יותר. (כתבה: ניצה תדמור)