דן - פטר ליאור - ליסאואר נולד בגרמניה ב- 1911 לאחת המשפחות האמידות בברלין. הסבא של פטר שירש מאביו את בית המסחר הגדול בעיר למשי היה 'חבר כבוד' בעירייה והמשפחה ידעה רווחה כלכלית ונוחיות פוליטית. אביו של פטר שהיה מוסיקאי מחונן 'נאלץ' ללמוד מקצוע, והיה לעורך דין, אך לא זנח את לימודי המוסיקה אצל קריגר הנודע. ההתבוללות המלאה של המשפחה וחוג ידידיה הביאה את רובם לעזיבת היהדות וגם להתנצרות. ההוויה היהודית רק 'הפריעה' להם להשתלב בחברה הגבוהה הגרמנית ולשיא ה'גרמניות' הגיע הדוד ארנסט שחיבר שיר פופולרי שכולו שנאה לאנגליה ואהבה עזה לגרמניה, עליו כמובן זכה לאות ההצטיינות הגבוה בגרמניה. בית ליסאואר היה מרכז המוסיקה הברלינאית ובין המבקרים הקבועים היו שנבל אינשטיין ואחרים. גאוות האב היתה על חתימה שקיבל מהמלחין ברהמס על צילום משותף. התרבות הגבוהה והשורשית עבור 3 ילדי המשפחה התבטאה בעיקר בחינוך הפרוסי אותו קיבלו בבית ומאוחר יותר הוא שהרחיק אותם אל מעבר לים. האחות הבכורה התחתנה עם ד"ר סליטרניק הציוני ועלתה לפלשתינה, האח היה לאמן בוהמייני ונהנתן ופטר הצעיר היה לקומוניסט אדוק שנהה אחר רעיונותיו הנשגבים של טרוצקי. כל נסיונות ההורים להחזירו 'לתלם' עלו בתוהו, ופעם אחת גם נאלץ האב (עורך הדין) לחלצו ממאסר, לאחר שפרסם בברלין עלון קומוניסטי שלא עבר את הצנזורה. פטר ששמר על קשר עם אחותו שגרה בא"י החליט מתוך סקרנות לשמוע חוויות מהארץ מפי בחורה שהגיעה לביקור בגרמניה. ההרצאה ותיאוריה של הצעירה על הקומונה בה היא חיה הרשימו אותו ביותר, אם כי הדבר היחיד שזכר מההרצאה היה שם הקומונה, גבעת ברנר. פטר החליט לעלות לא"י והגיע לאחותו שגרה בנשר ליד חיפה. בני המשפחה הציעו לו לבקר בקיבוצים הסמוכים, יגור או עין חרוד הנודעת, אך פטר זכר רק שם אחד, גבעת ברנר. לאחר ביקורי סרק בקיבוצי העמק הגיע לג"ב, והוקסם. האטמוספירה הגרמנית ששרתה במקום תאמה לסיפורי הצעירה ועד מהרה מצא עצמו פטר הצעיר מהבית (הארמון) המפואר מברלין עומד בתור ליד חלון המטבח, לקבל את סל האוכל הדל ליוצאים לעבודות החוץ. את האוהל הוא חלק עם צעיר גרמני אחר, בכל המובנים, ולטר ליפמן, ובין השניים נוצרה ידידות אמת שנמשכה לאורך כל חייהם (ולטר היה מורה למתמטיקה בבית הספר בו למד פטר). החינוך הפרוסי שקיבל בבית "השתלם" ולפטר לא היו שום בעיות קליטה. בג"ב ידעו על עברו הקומוניסטי 'המפוקפק' וחוץ מלדחות קצת את קבלתו לחברות הכל היה בסדר. ב- 1936 לאחר שנתיים כעובד חוץ התנדב לעזרה לרמת הכובש ושם פגש את מרי, "הסבתא לעתיד של הנכדים שלי". הבדלי המוצא (והתרבות) בין פטר (פול) ומרי רק חיזקו את הקשר ביניהם ואף שימחו את אחיו "ניצולי" החינוך הפרוסי - היהיר. לזוג הצעיר נולדו 3 ילדים, עלי עדנה ויובל. פטר שלא נקלט בבניין קיבל יום אחד הצעת עבודה מולטר גולדשמידט החשמלאי, שחיפש עוזר "בלי נסיון וידע קודם", שיוכל ללמדו מאלף עד ת"ו. פטר נענה לאתגר, ולימים אמר שזו אחת מבחירותיו הטובות בחיים. היסודיות ה'יקית', הלימוד הבלתי נגמר של המקצוע ומרחב הפעולה קסמו לו ועם השנים היו פטר והחשמליה, למוסד. מיד לאחר 'ליל הבדולח' נסעה אחותו של פטר והביאה את האמא לארץ, בשנים הראשונות התגוררה האם בנשר וב- 1941 עברה לג"ב ולמרות הבדלי התנאים 'התהומים' מהארמון בברלין לצריף בג"ב, הצליחה להשתלב בחיי הגבעה וידעה שנים יפות עד מותה ב- 1961. בימי המאורעות גוייס פטר ל'כיתת הכוננות' שפיטרלה ושמרה על הדרכים בין באר טוביה לרחובות ובמלחמת העצמאות גוייס פטר למחלקת ג"ב בפיקוד נתן רשף שהחלה את דרכה בכיבוש עקיר וסיימה במשלטי הנגב בקרבות 'עשרת הימים' עקובי הדם. פטר חזר לאחר המלחמה הביתה, למשפחה ולחשמליה והיה גאה על הצלחותיהם בכל התחומים. לאורך כל שנותיו בקיבוץ 'נלחם' פטר בבזבוז, גם של כסף ובעיקר של זמן והיתה לו ביקורת על הכיוון אליו נקלע הקיבוץ. חוש ההומור הסרקסטי במקצת שלו ומרי (והטוסטוס) סייעו לפטר הג'נטלמן לא להיות מריר ולהינות מהחיים עד סופם. חומר נוסף חוברת זכרון 1987 ראיון עם צביה להר 1986