שולמית נולדה על גבול לטביה ופולניה ב- 1915. שני אחיה הבוגרים נפטרו ונשארה אחות גדולה. הרוסים לקחו את אביה לעבודות כפייה ואמה יצאה לחפש אותו. שולמית הקטנה נותרה עם אחותה לבד ויום אחד חלתה האחות ונפטרה. האם לא היתה בבית והילדה נלקחה ע"י אחד הדודים. לאחר המלחמה שב האב מהשבי והאם כנראה מצער מתה לאחר שנה. אבא של שולמית היה סוחר ותמיד בדרכים. הוא היה קונה יבולים על העץ ומוכר אותם והילדה הקטנה אהבה ללכת איתו לטיולים ולשדות. הסבתא גידלה ופינקה אותה וכשהיתה בערך בת 12 נפטרה גם הסבתא. שולמית ואביה נשארו לבדם, אך לא להרבה זמן. מספר שבועות לאחר מות הסבתא מצאה שולמית את אביה מת במיטתו ונשארה לבדה בעולם. הדודה, אחות האב לקחה אותה לריגה, לצורך זה היה על שולמית ל'גנוב' את הגבול. בריגה היא החלה לחיות כמו כולם הלכה לבית הספר, למדה תפירה ובילתה בתנועת הנוער עד גיל 16. אז הצטרפה להכשרה ליד ריגה, עבדה בחקלאות חלתה והבריאה משחפת ולדבריה היתה זו התקופה היפה בחייה. עלית היטלר ב- 33' הביאה להכשרה קבוצה מגרמניה מתנועת 'הבונים' ועם אחד מהם, יוסף קליימן, התקשרה שולמית ולפני שמלאו לה 18 נישאו השניים בנישואין אזרחיים. בדרך לא"י עצר הזוג הצעיר בברלין, פגש במשפחת הבעל, יצא לטיולים ב'שוורצואלד' וביקורים במוזיאונים ושהה בקיבוץ 'לדוגמא' ליד מינכן. ההכשרה הסתיימה והם עלו ב- 1933 לארץ והתקבלו בנמל יפו ע"י בני מרשק ששיכנע אותם להצטרף (לקיבוצו) לגבעת השלושה. לאחר שנה החליטו לעבור לאחד מקיבוצי השומר הצעיר ויצאו לאפיקים. הקבוצה שישבה אז בחצר כנרת והתכוננה לעלייה על הקרקע נחלקה ל- 3 פלוגות שעבדו ברחבי הארץ. הקליימנים עבדו בנחלת יהודה ולאחר נסיון קשה בפיצוח אבנים לסלילת הכביש עברה שולמית לעבוד במשק בית. עם העליה לקרקע הצטרפו לחברי עין גב הראשונים ונאלצו לעמוד בתנאים הקשים של מזג האויר, המצוקה הכלכלית וההצקה הערבית הבלתי פוסקת. הבת אסנת נולדה והחיים נמשכו. במאי 48' הופגזה עין גב מהאויר ערב הכרזת העצמאות ובנס איש לא נפגע. הילדים וביניהן אסנת פונו לטבריה ואחר לחיפה והחברים נשארו להגן על המשק. בלילה הראשון של ההתקפה הגדולה על עין גב נפל פגז בעמדה של חנה טוכמן והיא ועוד שניים נהרגו. למחרת היתה עוד הפגזה ופגז נחת בעמדה של יוסף. באותו ערב הועברו החללים בסירה לטבריה ושולמית ישבה לצד גופת בעלה המת. החיים שוב התרסקו לנגד עיניה אך הפעם היתה גם אסנת שהיתה מודעת היטב למות אביה, שהיה גם מורה בכיתתה. שולמית ואסנת שהו תקופה מסויימת בחיפה שם עבדה שולמית בסלון תפירה יוקרתי ואחר זמן לא רב חזרו לעין גב. השיקום היה קשה וארוך, הקשר עם יצחק ששיכל את רעייתו במלחמה התמסד ועם ה'פילוג' החליטו לא לעבור לגינוסר שמעברה השני של הכינרת, ממנה נשקפת עין גב, אלא לגבעת ברנר. ב- 1954 הגיעו לג"ב, שולמית ילדה את ביתם אביטל (טלי) ולאט לאט חזרו החיים למסלולם. המשפחה המורחבת השתלבה בג"ב, יצחק בבננות ובפעילות ציבורית, שולמית במתפרה והילדים, כל אחד בשכבתו. כאשר טלי הקטנה היתה לאחת ה'כוכבות' בהצגת כיתה ז' 'בסטיין ובסטיאנה', זכתה שולמית גם לנחת מהילדה המוכשרת וגם יכלה לתרום מכישוריה כתופרת, וכך אמרו עליה: שולמית טוכמן- גזרה ותפרה בדקדוק רב את התלבושות - הוכיחה שאפשר לקחת ציור ולהופכו ללבוש קפלים ובד ! עם השנים נולדו נכדים ונינים ושולמית זכתה לחיות שנים ארוכות מוקפת במשפחה גדולה ואוהבת. חומר נוסף זכרונות 1991