רינה נולדה בגרמניה למשפחה אוהבת ולויכוח העיקרי באותם ימים - הציונות. אמה שנדבקה בחיידק דחפה את ילדיה להגשימו ואילו אביה התנגד בכל תוקף. רינה הקטנה בסך הכל אהבה צמחים וחלומה היה לעבוד במשתלה. לאחר לימודי התיכון החלה לעבוד אצל ידיד המשפחה במשתלה ונרשמה לאוניברסיטה. הימים, תחילת שלטון הנאצים וכך נחסמה דרכה ללימודים. רינה התגנבה לשיעורים כצופה מהצד ולאחר שאחותה עלתה לארץ ישראל, הצליחה גם רינה לממש את החלום. בשנת 1937 עלתה לארץ והגיעה לגבעת ברנר. כבר ביומה הראשון סודרה לגן הירק שם פגשה חברים, ביניהם גאולה שרתוק שעשתה סידור עם רינה, היא תלמד אותה עברית ורינה תלמד אותה שתלנות. כאשר החלה המלחמה הגדולה ניסתה להעלות את אביה ארצה, אך לא הצליחה. כשחזרה לגבעה הקימה משפחה יחד עם איתמר ונולדו להם 3 ילדים. בתחילת שנות ה- 40 נשלחה לעבוד במשתלת האוניברסיטה העברית בירושלים וזכרונותיה היפים משם ליוו אותה כל חייה. לאחר לידת ראובן היתה רינה בין נוטעות מטע האבוקדו הראשון. בינתיים התרחבה המשפחה ורינה נבחרה כאקונומית למטבח - עבודה שהתמידה בה יובל שנים. בגיל צעיר יחסית נפטר איתמר ורינה נשארה לגדל את ילדיה לבדה. גאוותה במשפחה ובנכדים שהחלו להופיע היתה רבה, ורינה שהחלה את יום עבודתה כל בוקר-לילה בשעה שלוש מצאה זמן לכולם. במלחמת יום הכיפורים נפל בנה הבכור ראובן בחזית סיני ורינה עשתה כל מאמץ אפשרי לסייע בגידול נכדיה בקיבוץ דפנה, כמובן בלי להחמיץ יום עבודה באקונומיה. לאחר שיעקב ורותי הקימו בית נדמה היה שהחיים שבים למסלולם, ואז נפל רונן הנכד, בנו של ראובן. גם הפעם גייסה רינה את כוחותיה האחרונים בדרכה הייחודית - עבודה ועזרה למחקרים מדעיים בתחום התזונה. גם הלב שנחלש לא עצר את רינה. המשפחה הקרובה שבאה לתמוך באם- הסבתא מצאה תמיד את רינה בעבודה. מותו של יעקב, הבן השני בטרם עת, כבר מצא את רינה לא מוכנה ומותשת. היא המשיכה כל בוקר לצאת לעבודה, להכין את הרוגעלעך המיתולגיים שכעת נמכרו לכל דיכפין. החלוצה הצעירה שכל חייה היתה בבגדי עבודה ודאגה שלכולם יהיה משהו טעים ומשביע לאכול לא הרימה ידיים, ו"לא התירה את הסינור" עד יומה האחרון.