יוסף נולד בגליציה למשפחה אמידה. לאביו היתה אחוזה גדולה אך אותו הועידו להיות רב. יוסף היה עילוי בתורה אך נפשו חיפשה דברים אחרים. לראות את העולם היה חלומו הגדול, והוירו החליטו שרק דבר אחד ישאירו בכפר, וכך שודך יוסף לחיה ונולדו להם 4 ילדים. יוסף היה למנהל האחוזה והמשק פרח. במלחמת העולם הראשונה גוייס לצבא האוסטרי ונאלץ לעזוב את הכפר. משפחתו שהועברה לצ'כיה הוחזרה רק לאחר שוך המלחמה. יוסף שב הביתה והקים מחדש את המשק. יוסף שלא הירשה לילדיו לדבר שפה אחרת זולת עברית, שכר להם מורה פרטית. כל הבית היה מלא בספרי ציונות וכאשר השתלטו קלגסי פטליורה האוקראינים על הכפר, נעצר יוסף ונידון למוות. הוא הצליח בדרך נס ובעזרת תחנוני המשפחה להחלץ ואז לקח את משפחתו ויצא לעיר הנמל דגציג. את ילדיו שלח לפי הסדר ארץ ישראל ובינתיים עבד על קו הספינות לאמריקה. כשהבין שאין לו דרך אחרת, עלה לארץ ישראל והצטרף לקיבוץ של בתו הטובה - גבעת ברנר. חרף גילם המתקדם של יוסף ואשתו קבלו אותם כחברים. יוסף שחלומו התגשם החליט לטעת מטעי נשירים בג"ב ושכנע את המוסדות החקלאיים בכדאיות הפרוייקט. הוא היה חלוץ נטיעות האבוקדו והמנגו ואת כל עיתותיו הפנה למטע. רעייתו האהובה חיה נפטרה ב- 1940 ויוסף היה בא לספר לה על הנעשה במטע. את בתו טובה נטל תחת חסותו ודאג לכל מחסורה.....בשנת 1952 לקה בסרטן אך האמין שיתגבר ויוכל להשלים את תכניותיו לייעול המטע ולהכנת הרכבות חדשות. בקשתו האחרונה היתה להקבר בקצה הצפון מערבי של בית הקברות, מול חלקת האבוקדו וכך היה.