משה נולד בפולניה בשנת 1924. כשהיה בן 10 פרצו הפוגרומים והמשפחה נמלטה ללודז' שם חיתה עד שהגיעו הגרמנים ב- 1937. אח אחד ברח לרוסיה, את האח השני חיסלו הגרמנים בגיטו ואביו ואימו של משה מתו ברעב ששרר בגיטו ב- 1942. משה שרד בגיטו עד 1944 ואז פונה הגיטו ויושביו הובלו לבוכנוולד. משה שרד גם את זה בשל כוחו הרב. כשהתקרבו הרוסים, פינו הגרמנים את המחנה ויושביו יצאו ל'צעדת המות' אל מחנה טרזינשטט. 6 שבועות נמשך המסע, מ- 1400 שיצאו לדרך הגיעו רק 300, ומשה ביניהם. לאחר שבגיטו התעללו הגרמנים ביהודים, בבוכנוולד סיפר משה היה פחות נורא. ואז עברו לטרזינשטט ושוב עינויים ועבודות כפייה ורעב גדול. משה טען כל השנים שהיה לו מזל, מזל גדול. לאחר השחרור חלו רבים במחלות ושוב משה שרד. בתום המלחמה שב ללודז' וגילה שכל משפחתו למעט אחיו שברח לרוסיה נספתה. משה שרצה לעלות כבר ב- 1948 לא זכה בסרטיפיקט המיוחל ונאלץ לחכות 9 שנים עד שהמנהיג הפולני גומולקה התיר ליהודים לצאת. משה נחת יחד עם בלומה ורבקה הקטנה בישראל. הוא חיפש מקום להקלט בו ואז פגש בבני מרשק ששיכנע אותו להגיע לגבעת ברנר. למרות התנגדותה של בלומה לחיות בקיבוץ הגיעה המשפחה יחד עם עוד 13 משפחות לגבעה. הקליטה היתה קשה והחברים לא הקלו על הנקלטים הזרים מפולניה, גם לא על ילדיהם. למשה היה מזל - הוא הגיע לפרדס, אל שמעון אהר, מוטקה רוויצקי ושלמה רגולר, 3 ליטווקים שדיברו יידיש ויתר מהכל - הבינו את משה ונתנו בו אמון. עד מהרה השתלב בצוות, גם עם הצעירים והיה אחראי על ההשקייה. 18 שנים התמיד משה בפרדס, בינתים נולדו יהודה ודורית והחיים שבו למסלולם. לאחר הפרדס מונה משה לאחראי על מכונת הכלים בחדר אוכל, ושוב נהנה מהמפגש עם הקהל הרחב, ובמיוחד הצעירים שחיבבו אותו מאד. משה שמחצית חייו עברו עליו בתופת השואה והמלחמה, מצא במחצית חייו השניה מרגוע ונחת ונהנה לראות את משפחתו גדלה שוב.