שבועיים אחרי השלג הזכור לכל, בשל היותו היחיד שירד אי-פעם במחוזותינו, הגחתי לאוויר העולם. התאריך: 17.2.1950. בת רביעית ואחרונה למרים ויוסף קטרון, שנמנה על מייסדי גבעת-ברנר. ילדותי המאושרת בקיבוץ של אז מוכתמת באסון מעגן ב- 29.7.1954. שבו נהרגו אחותי הגדולה עפרה ובעלה מזה שנה דניאל, בנו של אנצו סירני. ההלם והתדהמה שאחזו במשפחה וביישוב כולו הותירו בבית דממה. שנים רבות לא נאמרה מילה בנושא. מבחינתי, לכאורה, לא השתנה דבר, אלא שיותר ויותר חשתי שתיקות גדולות מסביבי. להבנתן הגעתי כאמור שנים רבות אחר-כך, כשהעזתי לשאול וגם אז - במשורה. בהיותי בת שמונה נולדה אחייניתי הראשונה. קולות של צחוק, משחק והתמסרות לגידול צעירי המשפחה הפכו לחלק בלתי נפרד מהוויית חיי, לצד המשפחות ההולכות וגדלות של אחיותיי הבוגרות ממני. (פערי הגיל ביני ובין אחיותיי הם של 7 ו 13 שנים ובקיבוץ של אז נודעת לפערים הללו משמעות רבה).שזורים בחיי המשפחה חיי כפרט בחברת ילדים שמסגרותיה הלכו וגדלו. בכיתה ו' של ביה"ס היסודי הפכנו להיות "חברת אורים", שמנתה 48 ילדים. עד אז גדלנו במסגרות מצומצמות יותר בהתאם לחלוקה לפעוטונים, גנים ושתי כיתות. החל משנה זו ניתן דגש על השתלבותנו החברתית, כולל כל המשתמע מסדר יומה של נערה בחינוך הקיבוצי, הכולל לינה משותפת, ארוחות בחדר האוכל, לימודים (ברמה גבוהה, אך ללא בחינות בגרות על אלה חל עדיין איסור) בביה"ס המקומי, עבודה והכנת שיעורים בחברותא ופעילות תנועתית ותרבותית ענפה. בכל אלה הייתי פעילה מאוד, מקובלת ושמחה בחלקי. את פרק חינוך החובה סיימנו בשנה שלאחר מלחמת ששת הימים. את התנועה הקיבוצית כולה שטף גל של התנדבות לסיוע ליישובים צעירים וזעירים, שנפגעו כתוצאה מהגיוס המתמשך של חברים רבים. כבוגרי י"ב היינו חלק פעיל של ההתגייסות הזו. במהלך תנועתי זה מצאתי את עצמי שמונה חודשים בבית-גוברין. תקופה זו הסתיימה בגיוס לצבא. גם הפעם כחלק מהאווירה ששררה אז על-פי דרישת המוסדות התגייסתי לנח"ל (גיוס מיוחד של בנות קיבוצים למסלול פיקוד בנח"ל שהוליד קבוצת איכות ייחודית מאודמסלול השירות בנח"ל הביא אותי לשירות כמכי"ת בהיאחזות נחל-גולן, שם פגשתי את חן, שהפך להיות בעלי ואבי ילדיי. בתום השירות נישאנו ועברנו לגור בבית-אורן. שם גם נולדה ביתנו הבכורה ענבל. כעבור שנה שבנו לגבעת-ברנר. כאן נולדו לנו עוד שלושה ילדים (ערן, עינת, ועמר). בין לידה אחת לשנייה יצאנו גם ללימודים, שהשתלבו בעבודה ובהתקדמות מקצועית וחברתית בקיבוץ. חן למד בפקולטה לחקלאות והפך להיות מרכז ענף, חבר מזכירות ומאוחר יותר שינה כיוון ופנה לתחום התעשייתי, לניהול ושיווק בקיבוץ ומחוצה לו. הקריירה האקדמית שלי החלה כשבבית היו כבר שלושה צאצאים. (עד אז עבדתי איך לא? בטיפול בקבוצת ילדים שגדלו יחד איתי, מכיתה ג' י'). תואר ראשון בספרות כללית גרם לכך שאשתלב בכוחות ההוראה בביה"ס התיכון האזורי שביישוב. לאחר שנים של הוראת ספרות וחינוך כיתות לקחתי על עצמי גם את ריכוז הכנת עבודות-הגמר בביה"ס.(שנים רבות נהוג היה בביה"ס שלנו להגיש עבודת גמר בהיקף של 5 יח"ל, כחלק מחובות תעודת סיום ביה"ס). תואר שני ביהדות, במסגרת מסלול ייחודי למורים נבחרים, במערכת החינוך הממלכתי ב"מכון הרטמן" פתח לי צוהר לעוד אוקיינוס של ידע, שאף הוא מיושם בביה"ס. בתחום "תרבות ישראל". לימודי אבחון וטיפול בגישת רמי כץ הביאו אותי לעיסוק זה תקופה לא ארוכה (בינתיים).הצילום מהווה תחביב פעיל בעולמי בשנים האחרונות.במהלך השנים נולדו לי שמונה נכדים, (כן ירבו).פחות משנה לאחר לידת ראשוני הנכדים חלה חן ונפטר ב 2002 . נסיבות חיי השתנו בחטף. והחיים נמשכים, נפתחים עדיין כמניפה שמצפה לבאות.