זאב נולד בברלין ב- 1915 הצעיר מבין 9 ילדי משפחת גוטספרוינד שהיגרה מגליציה לגרמניה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. למעשה היה זאב ה'יקה' היחיד במשפחתו הענפה שעברה כולה להתגורר בברלין. הוריו בצעד הזדהות עם סביבתם החדשה קראו לו וילהלם על שם קיסר גרמניה. המשפחה לא התבוללה ושמרה על הצביון והמסורת היהודית. זאב נשלח לבתי ספר נוצריים רגילים והשלים את 'השכלתו היהודית' במוסדות שהקימה הקהילה היהודית בברלין ונתמכו ע"י הממשלה הגרמנית. בית הספר התיכון אליו נשלח זאב היה מהמתקדמים בגרמניה והיחסים בין התלמידים והמורים היו בלתי פורמליים. לבד מטיולים רבים שנערכו במסגרת בית הספר ברחבי גרמניה, בהולנד ובדנמרק, התגאה המוסד בקבוצת התיאטרון שפעלה בין כתליו. קורט וייל וברטולד ברכט היו עובדים עם תלמידי חוג התיאטרון ואף זיכו את המוסד במופע הבכורה העולמי של יצירתם, 'מהגוני' . מגיל צעיר זאב היה פעיל בתנועת הנוער 'הבונים' ושם נפגש לראשונה עם שליחי עליה מא"י. המשבר הכלכלי ועלית היטלר לשלטון טרפו את הקלפים, האם נפטרה ואחריה האב וזאב יצא להכשרה חקלאית בדנמרק. שם רכש את מקצוע הגננות וב- 1934 קיבל את הסרטיפיקט המיוחל ועלה לארץ. בתחילה בחר בקבוצת 'שער הנגב' שישבה בגדרה ועבדה בעיקר בפרדסים ובגננות בחצרות תושבי המושבה. בחופשות הקצרות היו קופצים לגבעת ברנר, לראות הצגות ולספוג קצת 'תרבות'. האווירה ה'ייקית' של שער הנגב הזכיר לזאב את ברלין ויחד עם חברו יצאו למסע חיפוש אחר קיבוץ מתאים יותר, והגיעו לעמק יזרעאל, לגבת. גבת דאז היתה 'יצור משונה' מאחר ושמרה על נייטרליות ולא השתייכה לזרמים המרכזיים. הקליטה בקיבוץ היתה סלקטיבית ומוקפדת ורק לאחר תקופת מועמדות התקבל זאב שהיה לעובד בצאן. למרות מקצוע הגננות שרכש, עבר זאב שחיפש עניין נוסף בחיים לעבוד בסלילת כבישים, שם נפגש עם חברים מישובים אחרים. תקופה מסויימת עבד בזכרון יעקב במסגרת 'שנת חופש'. כשחזר לגבת, החל סוף סוף לעבוד כגנן, הכיר את חנה והקים איתה בית ונולדו להם שתי בנות, נירה ודניאלה. חלק ממשפחתו הגדולה שנשאר באירופה הצליח להנצל, למעט אחות אחת ואח. בגבת נשלח זאב להדריך חברת נוער ופתח בקריירה של חינוך הוראה. עם התגברות המאורעות נשלח זאב לקורס מפקדים בג'וערה, תחת פיקודו של אליהו הרשקוביץ, אך חינוכו הפציפיסטי הביא אותו לבקש מאסיפת החברים לשחררו מעול הפיקוד. לאחר מלחה"ע השניה נשלח זאב להולנד לטפל בקליטת רבבות פליטים שיצאו מהמחנות ורצו לעלות לא"י. הוא שהה כשנתיים בהולנד ושנה בפריז ומרסיי והיה מקשר בין הג'וינט ומחנות הפליטים. השהייה בקרב הפליטים הרבים וסיפורי האימים שלהם רק חיזקו את אמונתם של השליחים בעבודתם. עם חזרתו של זאב לארץ החל להדריך חברות נוער ואחר נשלח לסמינר לימודי למשך שנה. בסמינר פגש את צילה, פליטת שואה מלוחמות גיטו ורשה וחברת עין החורש. באותם ימים נפרד זאב מרעייתו חנה. צילה שהתגייסה לצבא ושירתה כקצינת ח"ן נשלחה מטעם הצבא לסמינר. לאחר הסמינר חזרה לקיבוץ ומאוחר יותר נסעה לארה"ב. כשחזרה ב- 1953 התקשרו זאב וצילה וחיפשו קיבוץ. עין החורש היה 'שומר הצעיר' והבחירה נפלה על גבעת ברנר. לאחר 3 שנים בג"ב יצאו זאב וצילה לשליחות בקנדה, שם נולד בנם הבכור דני. לאחר 3 שנים של פעילות חינוכית וציונית בתנועת 'דרור הבונים' חזרו לג"ב. כאן נכנסו להוראה. זאב קיבל את ה'כיתה הגדולה ביותר בתנועה הקיבוצית' (78 ילדים) - לימד היסטוריה וחינך אותם עד סיום י"ב. זאב היה בין מקימי בית הספר האיזורי ובין המורים הראשונים ללמד בו. לאחר שנתיים הפסיק ללמד ועבר לרכז את הנושאים הכלכליים. צילה המשיכה ללמד אנגלית . כשנתבקש זאב לסכם את חייו בקיבוץ אמר שלקיבוץ של היום הוא כנראה לא היה מצטרף. למרות שחי בקיבוצים גדולים חשב שהקליטה המאסיבית היא אחת מטעויותיו הגדולות של הקיבוץ - אבל על הדרך בה חי אינו מצטער כלל וכלל. חומר נוסף ראיון עם חנה דוידי 1989 חוברת 'זכרון לזאב'