אורה נולדה בגבעת ברנר ב-9.4.1944, בת בכורה למשה ורחל. היא הייתה כשמה, ילדה יפה ומלאת אור. תלמידה מוכשרת מאוד, היום מציינים זאת כמחוננות. משה ורחל היו גאים בה. במונחים של ימי העבר הם שמרו עליה מאוד מאוד. זכורני שכאשר היינו שבים במסגרת הכיתה מטיול שנתי אבא שלה היה ההורה היחיד שהעז לחכות לה בעיגול. זה היה בית חם. מאותן משפחות קטנות שנוצרו אחרי המלחמה, ויצרו הווי מאוד מיוחד להן. יוחאי נולד שלוש שנים אחרי אורה. אדם משכמו ומעלה. לימים נפל במלחמת ההתשה. לימים אורה חלתה. לצערנו לא ידעו כיצד להסביר ולשתף אותנו, אשר גדלנו איתה וכך, היא רחקה מאיתנו ולמעשה טופלה ע"י משפחתה ומוסדות הקיבוץ. היא עבדה במקומות שונים על פי יכולתה הבריאותית והנפשית. הצליחה להיות עצמאית וגרה שנים רבות בשכונת רננים. לפני מספר שנים, אורה עברה ל'בית שקמה' ושם בדרכה היא חייתה. נקווה שהיה לה טוב. תהי נשמתה צרורה בצרור החיים. (מימי זליגמן) אורה שהכרתי שוכנת נסתרת בתוך אורה שאתם מכירים. היא נגלתה לפעמים בצורה של חיוך מבויש, או סתם מבט טוב לב. אורה ואני נבחרנו להיות מדריכים בחופש הגדול כשהיינו בני 16-17. שמחתי, כי הגנבתי מבט מידי פעם לילדה שקוראים לה אורה. נערה עם תלתלי זהב, חיוך מבויש אהובה ונאהבת. מיד התחברנו והפכנו להיות לזוג מדריכים מנצח. אני אחראי על הפעילויות והתוכניות, ואורה על הקשרים והחיבורים של הבנים ושל הבנות. גיליתי אורה, שהיא אור לסובבים אותה, מתקשרת לילדים בקלות, נאהבת ומוערכת, מסורה. אורה, שהכרתי אז, הייתה חכמה, מוכשרת, יפה, כל מה שהורים מבקשים עבור ביתם. אני יודע, שגם חניכי זוכרים עד היום את הקשר המיוחד שנרקם בינם לבינה. אביה, משה גריפל (גבעול), הרבה לשאול לשלומה ולדאוג לה, כאילו ידע את הרע שעומד לקרות לה. אומרים שאלוהים לוקח אליו את הטובים שבבניו, אבל אלוהים גם מעניש את הטובים שבבניו. הפרח שהכרתי שינה אט אט את צורתו. אט אט אורה שקעה, ונטמעה בנפש מיוסרת ואבודה. אבל אלה, שהיו חניכיה אז, ודאי זוכרים אותה, כפי שאני זוכר אותה וכפי שהייתי רוצה שהיא תיזכר גם על ידכם. עכשיו היא טמונה ליד אחיה יוחאי, אף הוא עלם חמודות, כמו אחותו, שנפל בדמי ימיו. ואנחנו יכולים רק לשאול את אלוהים - למה? (עמיר לוי)