יעקב נולד בגרמניה בעיר בשם גלייביץ, למשפחה עם שלושה אחים ושלוש אחיות. כשהיה ילד עברה המשפחה לברלין. כשהי בן 16 לא יכול היה להמשיך עם לימודיו בגלל חוקי הגזע, וזמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, עלה באוניה עם עליית הנוער מברלין לגבעת ברנר, מה שנקרא אז ״נוער גימל״. כשאר הנערות והנערים, נאלץ להסתגל לצורת חיים שונה לגמרי, לחיי הקיבוץ, ללא משפחה ומבלי שידע מה עלה בגורל משפחתו. יעקב התגייס לבריגדה היהודית של הצבא הבריטי ושירת 5 שנים באפריקה ובאירופה בעיקר ביחידת האופנוענים, בהמשך שירת בצה ל, בחיל הים ומאוחר יותר בתובלה של כלים כבדים. יעקב הגיע להישגים רבים בכוחות עצמו ללא השכלה פורמאלית. היה בקיא בתחומים רבים, עבד במקומות עבודה שונים בקיבוץ תיכנן וייעץ בהקמת ותפעול מערכות חימום וקירור בקיבוצים בכל רחבי הארץ במחלקת התיכנון של התק ם וכיועץ במכון התקנים. הוא שאב סיפוק רב מהעבודה, התעמק בבעיות טכניות וחיפש את הדרך היעילה ביותר לפתור אותן. הוא אהב מאד לתקן ולשכלל דברים והייתה לו סבלנות אין קץ לכך. היו לו ידי זהב. כשפגשתי את יעקב לראשונה הוקסמתי מניסיון חייו העשיר, מהסיפורים המרתקים, מהאמונה החזקה שלו באידיאולוגיה הקיבוצית. הוא הצטער על מהלכי ההפרטה, על קריסת הרעיון השיתופי, אבל גבעת ברנר נותרה ביתו. יעקב אהב לקרוא, לצלם, להיות במחשב, להקשיב להרצאות על תולדות האנושות, ולהאזין למוזיקה קלאסית ולבארוק. בכל אחד מהתחביבים שלו הוא התעמק והשקיע. תחביב נוסף היה טיולים עם המשפחה, כולנו חיכינו לשבתות בהן היינו מטיילים עם הילדים בקיבוץ, ובמקומות שאהבנו בארץ. את השואה הוא לא חווה, אולם היא היוותה כאב גדול כל ימי חייו. הוריו, אחיו, אחיותיו ורבים מבני משפחתו היו מקורבנותיה. הוא סירב לקבל פיצויים מהממשלה הגרמנית, ולא הועילו כל נסיונותיהם של נושאי התפקידים בקיבוץ שניסו לשכנע אותו לשנות את דעתו. הוא לא היה מוכן להיות בשום סוג של תקשורת עם העם הגרמני. חיינו יחד 58 שנים, נהנינו מחיי המשפחה, לשנינו לא הייתה משפחה בארץ והיינו תא משפחתי קטן ומלוכד. חודש לפני שמלאו לו 94 שנים נפרדנו מיעקב. רוב שנותיו היה בריא יותר מכל אדם שהכרתי. בשנותיו האחרונות הבריאות התרופפה. השנתיים האחרונות היו קשות לו ולכל מי שהיה קרוב אליו. במותו נגאל מיסוריו, אני מאמינה שהוא נח בשלום עכשיו. יעקב ייחסר לנו מאד. (פיי)