מספר ניסן שירן: יורם היכרות ראשונה: בסוף 1945 הגעתי עם הורי ממושב מולדת לגבעת ברנר וצורפתי לכיתה ב' של יוסל קיטרון, יורם למד בכיתה המקבילה. הזיכרון הראשון הקשור אליו הוא מחופשת הקיץ ב-1946. המדריך של שתי הכיתות בחופש הגדול היה דיקי לקסברגר, דודו של גדעון. אני זוכר את יום ההולדת הראשון בכתה, יורם בן 9 ומשחקים ב'שני דגלים' בין שתי הכיתות. את המחנה שלנו מנהיג דיקי ואת המחנה של הכתה השנייה מנהיג ברטולד לוי. המשחק הזה ואחריו נפילתו של אביו בפעולה בבשיט במלחמת העצמאות חשפה אותו למודעות שלי, כאחד משלושת היתומים של בכתה שלנו. עד לאיחוד של שתי הכתות בכיתה ט יורם זכור לי בעיקר בזכות הסבא שלו (סבא בכלל היה תופעה נדירה עבורנו באותם הימים), שהיה הספר שלנו וכמובן פגישות הקפה של יורם וגידעון אצל הסבא והסבתא בתוספת הגרמנית הקולחת מפי שניהם במפגשיהם עם זוג הזקנים הזה שלפי התרשמותי היו טיפוסים עליזים. ממגורי בליפט של הורי מאחורי שורת הצריפים בצד המערבי של גבעת ברנר , אני זוכר כיצד הבחנתי בחיזוריו של יוסף אלוני אחר האלמנה אדית לוי. זה התחיל כשהוא עזר לה בגינה מאחרי הצריף, ממש אל מול הליפט של הורי (השכנות חזרה לאחר שנים, כאשר יוסף ואדית התגוררו בדירה מעל לדירתה של משפחת טוכמן, משפחתה של אסנת). בכיתה המשותפת יורם ישב עם אילן אחרי השולחן שלי ושל פול. שניהם היו תלמידים מסודרים ולא הרעישו כמו שפול ואני נהגנו. בסיום הלימודים החלטנו על שלושה מופעים: הצגה, מסיבה ותערוכה. ההצגה שנבחרה הייתה 'הי דרומה לאילת', בבימויו של גבריאל דגן (פטיה), שבזכות עבודתו אתנו הוא נשא את בטי. את ארגון המסיבה המסורתית של הקבלה לחברות לקחתי על עצמי ועל הכנת התערוכה שקדו במשך למעלה מחודש שלושה מבני הכתה אילן (ייבדל לחיים ארוכים), יורם ודן רון ז"ל. התערוכה הייתה ביטוי יוצא דופן לייחודה של הכתה שלנו, בה נתנו השלושה ביטוי לתבונת הכפיים שאפיינה אותם. נושא התערוכה פרח מזכרוני אבל זכור לי שהקצו להם את כל בית סירני. החבילה מתפרקת... רובנו מתגייס לצבא, יורם יוצא להדרכה ומתגייס במחזור אוגוסט 1957 לצנחנים. באותה תקופה אני כבר משרת בסיירת הממוקמת בתל-נוף ולא יצא לנו להיפגש. בקיץ 1957 מתקיים התרגיל החטיבתי הראשון של חטיבת הצנחנים (אריק מח"ט וחקה סמח"ט). החטיבה מתמקמת במטעי הזיתים לרגלי היישוב מראר בגליל. באחד מימי שישי, המשאיות כבר עומדות לזוז, אני קופץ עם חברי נמרוד שמשי לפלוגת הטירונים של יורם שנשארה לשמור בשבת כדי לקחת מיורם כביסה לבית. הגענו למאהל שלהם בדיוק כאשר עמדו בתור עם ה'מסטינגים' לארוחת הצהריים. למראה הטירונים עם המסטינגים והצורך להישאר בשבת התעוררו רחמינו עליהם אבל את יורם פגשנו מחייך כרגיל. כשעזבנו את המקום שארל אותי נמרוד "איך הוא שומר על מורל גבוהה כזה במצבו ה'אומלל'?". השבתי, "אתה לא מכיר אותו הוא היה מחייך גם אם היה נופל למחנה שבויים". לאחר הצבא מרבית בני הכתה שהשתחררו הלכו להקים את אילות. יורם שהשתחרר מאוחר (בגלל שנת ההדרכה), הצטרף אליהם. אני נשארתי בגבעת ברנר ויצאתי ללימודים באוניברסיטה. הקשר רופף, אם כי אינפורמציה שוטפת על כל חברי הקבוצה מגיעה באופן שוטף בביקוריהם בגבעת ברנר. כאשר הקבוצה שם התפוררה בכלל אבד לי הקשר עם רובם. ידעתי שיורם נשוי ועבר עם משפחתו לטבעון. פגשתי אותו רק לאחר שעזבתי את גבעת ברנר, בתקופת שהותי במדרשת שדה בוקר. ביום שישי היה מופיע לארוחת ערב במסגרת טיול מבוגרים שהתאכסנו באכסניית הנוער של המדרשה. בפגישה סיפר על כך שנשאר לבד, חנה ובן זוגה החדש יצאו לאפריקה ולקחו אתם את שלושת הילדים. שאלתי אותו בתמיהה "מדוע נתת לה לקחת את הילדים ל שם?" והוא השיב: "היא עשתה מה שרצתה כשהיינו נשואים אז לאחר שהתגרשנו אני אגיד לה מה לעשות?". דבריו נאמרו ללא נימה של מורת רוח או עלבון על מצבו.לאחר מכן הוא לומד כלכלה תוך עבודה בהרכבת ארונות,מנגן בכינור ברביעיה עם מרדכי רום.באותה תקופה תווי פניו של יורם נהיו העתק מדהים לקריקטורה של ברטולד לוי שצוירה על לוח דיקט ע"י יהושע רום באחת ממסיבות הנגריה והוצבה ליד הכניסה של הנהלת המפעל במשך עשרות בשנים בתקופה שבמסגרת עבודתי הייתי חולף לידה הייתי שואל את עצמי מי זה שצייר כל כך מדויק את יורם... לאחר מכן הוא עבד כתמחירן באלביט, פרי העמק, ובסוף ביקבי ראשון לציון, זו תקופת הגרוש העליז כאשר הוא מופיע לפגישות מחזור בכל פעם עם בת זוג חדשה, לפעמים כה צעירה עד שרובנו, 'הכלואים' מאחרי חומת סין של הנשואים הקבועים, לא יודעים אם לרחם או לקנא בו. בגיל 50 הוא עבר התקף לב ואושפז ברמב"ם בחיפה. אילן ואני נוסעים לבקר אותו ומוצאים אותו שוב לגמרי לבד, לאחר התקף לב אמיתי וצינתור. שנינו נבוכים וחרדים אבל החיוך שבו הוא מקבל את פנינו מחזיר לנו את הביטחון בתוחלת החיים. בתקופה האחרונה יורם התמסד עם מלכה והרושם של כולנו שהוא מצא את נמל המבטחים שלו. הקשר שלי אתו הוא קשר עקיף, באמצעות פול (שאתו שמרתי על קשר רציף החל מבה"ס כולל ב'תקופה השבדית' שלו). מהעת שיורם קנה דירה בראשון והחל בעבודתו ביקבי ראשון לציון התהדק הקשר בין יורם לבין פול (שכנים רחובות ראשון). שניהם מתכננים טיול לנחל ארנון בירדן ומציעים לי להצטרף אבל אני חושש שלא אוכל לעמוד במשימות ששני 'יעלים' כמוהם יבצעו, אני מותר והם יוצאים לבד. בתקופת המחלה של אורי זק נסענו לגנוסר פעמים אחדות בהן התהדק הקשר בינינו. באחת הנסיעות נסעתי לבד עם יורם והוא עדכן אותי באופן מפורט בכל בעיות המשפחה שלו, אני מכיר (מבלי לראות) את כל שלושת ילדיו. לבסוף הגיעה הידיעה על פרוץ המחלה. בתחילה הוא מתכחש, זה לא יורם שהכרנו, אבל תוך חודש מתעשת, האינפורמציה על מצבו זורמת דרך צד ג. לבסוף, כחודש לאחר הניתוח נפגשים 'חברי הדירקטוריון' של הכתה בבית קפה בחוף ימה של בת ים.יורם רזה, אבל חזר לחלוטין לעצמו. הוא מודיע לנו שחלה בסרטן (אנחנו משתפים פעולה ולא מגלים שכבר ידענו ) אבל הוא שוב יורם האופטימי היוצא בביטחון מלא לקראת המאבק, ומדביק באופטימיות שלו את כל הנוכחים. בשלב הראשון חלה נסיגה ניכרת במחלה, אם בסיבוב הבא של 'הכימו' תהיה נסיגה נוספת, אפשר יהיה לנתח. זאת אומרת יש תקווה! אבל אז באה המכה מכיוון אחר- יורם נאלץ לעבור ניתוח מעקפים, הוא לא מוותר וממשיך להלחם. פול שוב לוחץ עלי: 'חייבים לקחת את יורם לטיול!' תכננו לנסוע למבצר אנטיפטרוס ומשם ללכת למקורות הירקון. התכנית התממשה לבסוף כחודש לפני מותו של יורם. נפגשנו בכניסה למבצר. פול הביא את יורם ואת הכלב של בנו צחי, אני הבאתי איתי את יונתן, נכדי בן השמונה, במסגרת דילול ימי בית הספר שלו שבו הוא לא כל-כך מסתדר. למרות שאנחנו עדיין בעיצומו של החורף היום היה חם מהרגיל, למעלה מ-30 מעלות. ירדנו מהרכבים והתחלנו ללכת. לאחר שביקרנו במבצר, התחלנו לצעוד לכיוון מקורות הירקון, כ-2-3 ק"מ. יורם צעד בראש ואחריו אנחנו, שלא היינו באותו יום במיטבנו - יונתן נדנד שהוא צמא ורוצה לשתות 'משהו קר מהקיוסק...' פול צלע ( היה זה כשבועיים לפני ניתוח בגבו שאמור להפחית את הכאבים ברגליו) ואני צלעתי כי ימים אחדים קודם דרכתי על אבן באחד ממסעות הבוקר שלי, אבל יורם צעד בראש ואנחנו שתקנו, כל זמן שהוא הולך מי אנו שנתלונן. לבסוף, כשכמעט הגענו לצומת הירקון, החלטנו לחזור. הלכנו בסך הכל כ-6 ק"מ לפחות, בקושי הצלחנו כולנו לעמוד בקצב שלו(למעט הכלב של צחי). הפעם כשעברנו בחורשה המים כבר קרים, ויונתן שותה מים אבל לא מוותר על קולה קרה מהקיוסק. כולנו נסענו לתחנת הדלק ונכנסו למסעדה. פול ואני הזמנו סלט,יונתן שתה סוף,סוף את הקולה המיוחלת עם קרח, יורם הזמין צלחת ענקית של איטריות עם בשר וחיסל הכל, אני חושב לעצמי: לעזעאזל, עם הבדיקות של הרופאים: הבחור בריא הוא עוד יקבר את כולנו.... אני ממתין לתוצאות הבדיקות של הסיבוב הנוסף ב'כימו' ופול מתקשר לעתים תכופות ושואל: "בררת אם יש תוצאות?" אני דוחה את הטלפון לשבוע נוסף. לבסוף בשבת בבוקר אני מתקשר לביתו ואין תשובה, בערב ירון מודיע לנו על מותו. למחרת עם בוקר אני יוצא כהרגלי עם שחר למסע הבוקר. היה זה בוקר בהיר אבל לעיני כאילו דוק של ערפל מכסה הכל, קשת הצבעים של הטבע השתנתה, מישהו למעלה כיבה אור אור האופטימיות של יורם כבה... שוב לא אשמע את הרינגטון של בטהובן במענה הסלולרי שלו ואחריו את קריאתו "הי ניסקה".... מצגת שהוכנה ע"י בנה של מלכה, רעייתו של יורם - לזכרו

יורם לוי