האגדה לבית אברמסון (בן אברהם) מספרת שמוצא המשפחה ברוסיה ולפי השם היו גרים. סיפר הפסל מתניה אברמסון מכנרת, שיום אחד נסע לחיפה לבן משפחת אברמסון שהייתה לו חנות רהיטים. אותו בעל חנות הראה לו תמונה ישנה של טטארי בעל שפם ענק וחרב ארוכה ואמר לו : "טטארי זה הוא אב משפחתנו." והמשיך לספר- "בכפר רוסי אחד חיו כמה משפחות יהודיות. יום אחד נכנסה בדהרה לכפר כנופיית טטארים. מנהיגם ראה יפיפה יהודיה בת 14 וביקש לשאתה לאישה. אבי הנערה כמובן לא הסכים ואז הטטארי חטף את הנערה, לבקשת האב התגייר והם היו אבות האברמסונים." ראשון האברמסונים שעלו לארץ היו רפאל ואשתו שרה, הם התיישבו בכנרת. נולדו להם שני בנים איתמר ומשה. איתמר נשא לאישה את נחמה. משה נשא לאישה את חנה. לאיתמר ונחמה היו שלושה בנים: אריה, רפאל ואברהם. למשה וחנה שחיו בכנרת היו 8 ילדים: רפאל + סוניה, אריה+אהבה, יוסף+ רחל, פסיה+ מאיר ספקטור, יעקב+אידה, ציפורה+ משה טרטקוב, טוביה+ דבורה, צבייה+ יוסף חריט. רפאל +סוניה חיו ביבנאל, אריה + אהבה חיו בבית גן. יוסף נשאר בכנרת. פסיה ומאיר ספקטור היו חברי "השומר" וחיו בכפר גלעדי. פסיה התאבדה אחרי שילדה שני ילדים. היה לה קשה לחלק את האמהות עם צרכי הכלל. (לפי ספרה של רות בקי- "להתחיל מבראשית"). אריה אברמסון, בנם של איתמר ונחמה, היה תלמיד ישיבה ברוסיה עד עלותו ארצה. הצטרף ל"שומר" והיה רועה ושומר, חי חיי נדודים, גר באוהלי הבדואים, דיבר ב-4 ניבים ערבית, היה מספר סיפורים מרתק. הערבים רכשו לו כבוד אחרי שהכניע סודני ענק. (על פי זמרי). אריה היה היחיד שהצליח לברוח מכלא התורכים בסוריה במלחמת העולם הראשונה. שם נידון למוות, הוא הגיע לארץ ערום ועריה. אריה נשא לאישה את נחמה אברונין. הם היו חברי "גדוד העבודה" בעין חרוד. שם נולדה בתם גליליה. אריה המשיך בנדודיו, היה רועה ושומר לסירוגין. נחמה שהייתה רוב הזמן לבדה, התאהבה באהרון רוזין, טרובדור של "גדוד העבודה". נכנסה להריון ולא ידעה מי האב. היא התייסרה מאד ובקשה מאריה שיחזור מנדודיו וימשיכו לקיים חיי משפחה רגילים. לא ידוע אם אריה קיבל את מכתביה בכלל. נחמה כתבה יומן מיוסר מאד וכאשר גליליה הייתה בת שנה ורבע ירתה באהרון ובעצמה. (על פי מוקי צור). את האקדח מצאו בידה. אריה ההמום נסע למקסיקו, שם חי כבוקר במשך שנתיים. בגלל בריחתו למקסיקו נפוצה שמועה שהוא הרג את נחמה ומאהבה. יש מספרים ששתי רועות מעין חרוד שמעו את שתי היריות וראו אותו עולה על סוסו ובורח. מוקי צור במחקריו שולל דעה זו. כשחזר אריה ממקסיקו פגש את ליזה שרתוק. ליזה הייתה ציירת, למדה ציור ואמנות ברוסיה ובפריס. ליזה עלתה לארץ ב-1933 עם בעלה המהנדס, הוקסמה מדמותו של אריה ועזבה את בעלה העשיר והמסודר ובחרה לחיות עם אריה בעוני ובתנאים קשים מאד, גם אחרי שנולד בנה היחיד זמרי. בתקופת הריונה חלתה בקדחת ואם לא די בכך אריה נאסר ונידון לשנתיים מאסר בעכו עם עוד ארבעה שומרים על הריגת ערבי. למזלם יצחק חנקין לקח את האשמה על עצמו ונידון לעשר שנות מאסר, ואילו השלושה נידונו רק לשנתיים. זמרי נולד ב-1936 כאשר אריה היה בכלא עכו. אריה נפטר מדלקת ריאות ב-1941. האפוטרופוס של זמרי היה הורביץ. הוא ביקש שגבעת ברנר תקבל את ליזה שרתוק ואת בנה זמרי תמורת "סליק" מגבעת השומרים שכלל מספר אקדחים ורימונים. כך הגיעו לגבעת ברנר. כול חייה התמסרה ליזה לציור וחייתה כאן בצניעות רבה. היא ציירה כול פינה יפה והרבה דמויות של חברים וילדים בגבעת ברנר. ליזה קבורה בגבעת ברנר. אריה אברמסון קבור בגבעת השומרים בשייח אברייק. אריה כנראה היה דמות מרתקת להרבה נשים. זמרי יודע על עוד שלושה אחים שלו מאריה אברמסון, גליליה ז"ל מאשתו נחמה, עוזי שחר ז"ל מראש הנקרה, ודליה רוח מבית עובד.