נעמי נולדה בשנת 1928 בעיר נאצריה בעירק למשפחה בת 7 ילדים, ארבע בנים ושלוש אחיות, נעמי, שנקראה נעימה, הייתה הרביעית. המשפחה גרה על גדות הנהר פרת. ולאביה הייתה חנות בדים בשוק ואימה תפרה את החלוקים הארוכים לגברים המוסלמים, חלוקים שנקראו דישדשה. המשפחה לא הייתה דתית אלא מסורתית, בחגים ובשבתות הלכו לבית הכנסת, חגגו את כל החגים, שמרו כשרות בבית. נעמי למדה בבית ספר ממלכתי לבנות וכשסיימה את בית הספר היסודי עברה עם סבה וסבתה לבצרה שם הכירה את צדוק. בשנת 1946 המפלגה הקומוניסטית צמחה וגדלה וצדוק שהיה קומוניסט השתתף בהפגנות. נעמי עצמה לא הצטרפה למפלגה הקומוניסטית אבל השתתפה בהפגנות ובעצרות. יום לפני שהמשטרה העירקית התנפלה על המפגינים, נעמי קיבלה הוראה למסור לחברים שהיו מבוקשים לברוח וצדוק ברח לבגדד, בעקבות האירועים האלה נסעה נעמי לבגדד וגרה אצל אחיה. למחרת ה-14 במאי 1948 הוכרז משטר חרום בעירק והוכרזה מלחמה על ישראל. היו איומי טרור מצד הערבים ותלו יהודים בכיכר העיר. אחרי שלש שנים של מאבק הצליח צדוק לעלות לארץ בזהות בדויה והיה בבית השיטה, נעמי עלתה חצי שנה אחריו בעליית "עזרא ונחמיה", בינואר 1951 והצטרפה אליו. בפברואר 1951 נעמי וצדוק התחתנו בכפר יחזקאל. כשהוריה ואחיה עלו נעמי כבר הייתה נשואה ובהריון. כל המשפחות של נעמי ושל צדוק באו לבית השיטה. נעמי וצדוק רצו לעזוב את בית השיטה ומשה צמח, שהיה בוועדת קליטה בקיבוץ המאוחד, הביא אותם לגבעת ברנר, פה כבר היו האח של צדוק ואשתו ראובן ותקווה חייק. כשעלו לארץ אמרו לצדוק ונעמי שצריך שמות משפחה עבריים וצדוק החליף את שמו מחייק ליצחקי. נעמי עבדה שנים רבות בבית תינוקות ואחרי כן עברה לעבוד בחמישיות. עד גיל 60 עבדה נעמי בבתי ילדים, אחר כך עברה למטבח. נעמי לא אהבה את החיים בקיבוץ, לא אהבה שאומרים לה מה לעשות, לא אהבה את האוכל. צדוק מאד אהב את הקיבוץ והם היו המשפחה העירקית היחידה שנשארה בגבעת ברנר. נעמי השאירה אחריה 4 ילדים 13 נכדים ונינים. יהי זכרה ברוך. אורי: בקיץ האחרון, בכל פעם שהתאפשר לי, הייתי מוציא את אמא לסיור בקיבוץ. כיוון שאמא הייתה מהסוג ה"פולני" שדואג לזולת לפני כל דבר, הייתה מסרבת להצעה לצאת לסיור כי: "יש לך עניינים, בישולים, סידורים בבית וכל מיני..." היא הייתה אומרת וברור שזה היה שקר לבנבן חד משמעי, אני כמובן הייתי עונה לה כי אני פנוי, משועמם מוות, ואמא יש רק אחת. לאחר ששיקרנו כל אחד בתורו הייתה מתרצה ומסכימה. יחד דהרנו על קלנועית ספורט חבוטה ברחבי הקיבוץ, מגלים כל פעם מחדש כמה יפה היא גבעת ברנר. אלו היו רגעי אושר בהם הייתה מתענגת על כל עץ שיח או פרח. הבוגנוויליה האדומה הייתה מוציאה מאמא כל פעם קריאות התלהבות שלא נותרה לי ברירה, אלא לבדוק כי הגנן לא בשטח ולקטוף ענף פורח ששימח אותה.