קישור לערך בויקיפדיה למפל נולדה בעיר נובי סונץ' (צאנז) שבפולין ב-12 בפברואר 1929. ללמפל הייתה אחות אחת גדולה בשם סטלה. משפחתה הייתה אמידה ורב תרבותית, ולמפל הצטיינה בלימודיה. המשפחה הייתה מנותקת מהמסורת היהודית. קצת לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה באוגוסט 1939, החלה המשפחה במסע נדודים כדי להתרחק מן הגרמנים. ראשית הם עברו למחוז המזרחי באזור טרנופול בפולין. כעבור כמה שבועות ברחו ללבוב, שעברה להיות תחת שלטון ברית המועצות (בעקבות הסכם ריבנטרופ-מולוטוב), ומשם נדדו להרי הקרפטים. כעבור חצי שנה פתח הNKWD במאסר ובהגליות המוניות של אזרחים פולנים לעומקה של סיביר. משפחת למפל נשלחה מזרחה, מובלים בקרונות רכבת לבהמות, אל מחוז טומסק. כעבור חודש וחצי נשלחו מטומסק אל אורל, לעבודות שירות ביערות. שם חייתה המשפחה בתנאים פיזיים קשים. שתי הבנות עמדו יום יום בתורים הארוכים לחלוקת האוכל, ההקצבה הייתה כארבע מאות גרם לחם נקודות לאדם ליום. הכפור והרעב פגעו בהורים, שנחלשו גופנית, והמשפחה החליטה לשלוח את בתם לבית יתומים במהלך היום, כדי ששם תקבל תנאי מחיה טובים יותר. שערה נגזז, ועד שעזבה את המקום לא הותר לה לגדלו. באוגוסט 1942 שלח אביה את למפל אל קבוצת יתומים יהודים שנשלחו אל טהרן, כדי להגיע אל ארץ ישראל. בטהרן היא שהתה בבית יתומים, עד שהושגו רישיונות עליה מהבריטים. בגיל 14 הגיעה בעליית ילדי טהרן אל ארץ ישראל. תחילה עברה למפל במחנה עתלית, ומשם נשלחה למחנה המעבר עיינות. היא נקלטה בקיבוץ גבעת ברנר, ומאותו יום גידלה את שערה לצמות שחורות ועבות. היא החלה ללמוד בכיתה ז' למרות גילה, כיוון שהיה עליה להשלים פערים לימודיים. על יומה הראשון בקיבוץ כתבה ביומנה: "היום קיבלתי שמיכה. הלילה, אחרי ארבע שנים, אוכל להתכסות בשמיכה משלי". במשך שנותיה בארץ שמרה למפל על קשר מכתבים עם בני משפחתה (ששרדו אך בקושי והשתקעו לזמן מה בגרמניה), בהם תיארה את התלהבותה מהמולדת החדשה. בקיבוץ סיימה למפל את חוק לימודיה והצטרפה לתנועת "המחנות העולים". לאחר סיום לימודיה בקיבוץ התגייסה למפל לפלמ"ח בנובמבר 1946 והצטרפה להכשרת מעוז א' (הכשרת יגור-מעוז), במסגרת פלוגה יוד, בקיבוץ יגור. בינואר 1948 צורפה ליחידת מלווי שיירות לירושלים, "הפוּרְמָנִים" . היא סיימה קורס באלחוטנות ושימשה כקשרית בתוך המשוריינים שפרצו דרכם בשער הגיא (באב אל וואד). בחודש מאי 1948 סופחה למפל לחטיבה שבע שהוקמה במטרה להתגבר על המצור לירושלים ולכבוש את לטרון; היא הוצבה בגדוד 73 של חיים לסקוב. לסקוב לא הסכים שהיא, כאשה, תצא לקרב, אך היא שיבצה את עצמה ללא ידיעתו כקשרית בזחל"ם של מפקד פלוגת החרמ"ש יעקב (יקי) ואג (מפקד צוות הקרב לכיבוש משטרת לטרון). בלילה שבין ה-30 ל-31 במאי 1948 יצא הגדוד המשוריין 73 בו שירתה למפל למבצע בן נון ב', כשמטרתו לתקוף את הגזרה המערבית של לטרון. חמישה זחל"מים פנו לכבוש את מצודת המשטרה שהייתה אז בידי הירדנים, ועל החבלנים שצורפו לזחל"מים הוטל לפרוץ פתח לתוך המצודה, כדי לאפשר כניסה לחיל הרגלים. הקרב החל סמוך לחצות, ואמור היה להסתיים לפני עלות השחר. הזחל"מים הצליחו לפרוץ, אך אש להביור שירו כדי לשתק את חיילי האויב, האירה את החצר ואפשרה לאחרונים לפגוע באופן מדויק בכוח הפורץ. חיל הרגלים שאמור היה לפרוץ בעקבות הזחל"מים התעכב, וכשהגיע היו כבר כל המשוריינים הרוסים, ורוב לוחמיהם פצועים או הרוגים. במהלך הקרב דיווחה למפל בקור רוח על המתרחש, והיא זו שקיבלה את פקודת הנסיגה במכשיר הקשר. היא העבירה אותה למפקד בשטח, אך עקב מצב המשוריינים והלוחמים, הנסיגה כמעט ולא הייתה אפשרית. המפקד עוד הספיק להורות למי שיכול להציל את נפשו, אך נהרג בעצמו לפני שהספיק לעשות כן. תחת מטר אש צולבת המשיכה למפל לדווח במדויק על האירועים, קראה לתגבורת ועודדה את החיילים הפצועים. כשהמשוריין בו הייתה החל לבעור, היא קפצה החוצה, והמשיכה לשדר. השדר האחרון שלה, על פי עדותו של עמירם ישפן, היה: אלה כנראה הרגעים האחרונים שלנו. לא נשאר פה כמעט אף אחד. מסור דרישת שלום לחבר'ה . היא המשיכה לירות במוסקט שלה, תוך כדי שהיא מטיחה בירדנים קריאות זעם בערבית וקוראת להם להיכנע. היא נהרגה מאש שנורתה עליה זמן קצר לאחר מכן. בתום מלחמת העצמאות הדסה למפל הייתה מועמדת לקבל את 'אות הגבורה', אך בסופו של דבר לא עוטרה. למפל ועוד 30 לוחמים מצאו את מותם בקרב. היא נטמנה בקבר אחים בהר הרצל בחלקת חללי לטרון, שנה לאחר מותה. אמה ואחותה, ששרדו את אימי השואה, עלו ארצה כשלושה חודשים לאחר מותה, ולא מצאו אותה. רק לאחר כמה שבועות אחת מחברותיה הודיעה להן כי היא נהרגה בקרבות. למפל השאירה אחריה צרור מכתבים גדול, וציורים רבים פרי עטה. כמו כן יומן בו כתבה בגוף שני. קריאתו מאפשרת הצצה לעולמה כנערה מתבגרת וכן התייחסויות לאירועים היסטוריים שחוותה. חלקים מיומנה התפרסמו בספר שערך ותרגם מפולנית בן ציון תומר, שהיה גם הוא אחד מילדי טהרן. בשנת 1995 עיריית ירושלים קראה על שמה רחוב בשכונת הר הצופים, סמוך לכניסה לישיבת בית אורות. בשנת 2020 יצא לאור הספר - הדס בקצה הלילה (בהוצאת עם עובד) מאת גלי מיר, בת קבוצת שילר, שאביה נתן מיר היה חבר נעורים של הדסה. הספר מתאר את שעותיה האחרונות של הדסה בקרב לטרון, ואת סיפור חייה והקשר המיוחד עם נתן.