איילה נולדה בגליציה פולין בתחילת המאה. לאביה היתה טחנת קמח וילדותה עברה עליה בנעימים, עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה. אז נאלצו לעבור מביתם הנאה לבית הסבא שבקצה העיירה. טחנת הקמח נשרפה במלחמה והאב פתח חנות לקמח. אילה למדה בבית ספר רוסי ואחר עברה לגמנסיה בעיר דובנה. שם התוודעה אל תנועת 'החלוץ' אליה הצטרפה. מאוחר יותר הצטרפה להכשרה חקלאית במסגרת 'קיבוץ ווהלין' ועבדה כשנה וחצי בחוות סלק. ב-1926 עלה קיבוץ ווהלין לארץ ישראל, שם מצא רעב, מחלות וחוסר עבודה. חברי הקבוצה נשלחו לחדרה והתחרו בהצלחה עם הפועלים הערביים בקטיף שקדים ותלישת חימצה. לאחר שהתגברה האבטלה יצאה איילה ללימודי שתלנות במשק פועלות שבשכונת בורוכוב. בזמן הלימודים שמעה איילה על ההכנות לעלייה על הקרקע ליד רחובות ולא יכלה להשאר ולוותר על 'הרגע ההיסטורי'. איילה היתה בין 4 החברים שיצאו בליל ירח לחוש את 'התלם הראשון' בשדות הפלוגה, לימים גבעת ברנר. לאחר התארגנות קצרה יצאה איילה עם קבוצת ה'מייפלאואור' - אותם 35 חלוצים שעלו ביוני 1928 על גבעת האבנים מדרום לרחובות. הימים הראשונים ב'נקודה' היו קשים, איילה החלה בהקמת המשתלה, בבוקר היתה יוצאת לרחובות לאסוף זרעי ברושים, אחר המשיכה לעבודה בפרדס ובערב חזרה אל חלקת הירקות בבית. איילה גם היתה זו שהביאה את כד הדבורים מערבי שכן שהיה הבסיס להקמת המכוורת. לכל משימה שעלתה על הפרק, איילה התנדבה. היא היתה שנה בעזרה לעין חרוד, עזרה למשק הפועלות בתל אביב וב-1938 נשלחה לעזרת קבוצת חניכי ה'נוער העובד' שעלו על הקרקע בחולתא שבגליל. לאחר שנתיים בחולתא, היכן שהקימה משתלה ומכוורת, חזרה לגבעה ונכנסה לעבודה במטבח הילדים. ב-1942 התגייסה לפלמ"ח - אל קבוצת הסיירים הקטנה שמנתה חוליות של 3-4 לוחמים ולוחמות שסיירו בעיקר בנגב, הכינו מפות ורשמו כל פרט בשטח. עבודת המיפוי החשובה, גם בשטחי המשולש, סייעה רבות במלחמת העצמאות. לאחר שובה הביתה השתלבה ב'הגנה' היתה בין החברים שיצאו לעזרת מעפילי 'שבתאי לוז'ינסקי', כך הגיעה לקפריסין, ושכולם הוחזרו ארצה, נשארה איילה לעבוד שם במחסן הג'וינט ובלימוד עברית. לאחר קפריסין חזרה איילה למטבח והיתה בצוות ההקמה של חדר האוכל החדש ב-1960. מחלה קשה הכריחה אותה לעבור ל'בנגלי' שאך נוסד, שם עבדה שנים רבות.