כאשר עזבנו את הקיבוץ בשנת 1934, הייתה לנו ילדה, כמעט בת שנתיים. יפהפיה, מוצלחת, בריאה. שום ערבי לא עבר ברחובות (במושבה) מבלי להסתובב אחריה ולאמור לי "שלבי". אני לא יכולתי להשלים עם העובדה שאעבוד רק במשק ביתי ובטיפול בילדתי. רציתי להיות פועלת בעלת הכרה ולהיות מעורה בחיי הציבור. יצאתי לעבוד בבית חרושת ואת הילדה מסרתי לשם כך למעון יומי ברחובות. שם קיבלה אינפקציה ומתה יומיים אחרי חלותה, כי פניצילין טרם המציאו. מאז עברו כמעט 16 שנה, עוד לא עבר יום ששי אחד שבו לא פתחתי את אלבום התמונות שלה, ועוד לא הייתה תקופה של כלניות, שלא אפרוש לפני את הנייר עם הכלניות המיובשות, הכלניות האחרונות שהביאה לנו. ברחובות הכלניות אדומות, והיא הביאה אותן בגלל צבען וביום האחרון שבו התהלכה מיכל שלנו עלי אדמות אספה אגודת פרחים גדולה, וכשבאתי אחרי העבודה למעון לקחתה הביתה, אמרה לי: "אמא, פרח", ונתנה לי אותן. (אמא אטקה) מיכל, האחות שלא הכרתי זכור לי ביקור משפחתי בגבעת ברנר, כשהייתי בערך בת 4. האנשים שאני זוכרת את שמותיהם, ושהורי היו איתם בקשר, הם לילי ריינברג, אחותה אלזה, רבקה לוסטיג, שולמית ועקיבא אבני. זמן קצר אחרי מותה של מיכל נולד למשפחת אבני בן, ושמו נקרא מיכה, על שם מיכל ז"ל. אמא היתה שולחת לו כל שנה, ליום הולדתו, חבילת ממתקים גדולה. בביקורנו בגבעת ברנר זכור לי סדר פסח, שהשתתפו בו המוני אנשים, והיה חוויה, וטיול שלי עם אמא. לאן? לבית הקברות. עברנו ליד שורה של קברי ילדים, אמא קראה בקול את השם שנכתב על כל קבר. ליד קבר אחד שהתה זמן רב. אמרה שהכתוב מטושטש ולא קריא. מאוחר יותר הבנתי שזה היה הקבר של מיכל. אני גדלתי תמיד כבת יחידה. על מיכל, חייה, מחלתה ומותה, סיפרה לי אמא רק כשהייתי בערך בת 6. זו הייתה הפעם הראשונה והיחידה ששמה הוזכר בבית, שום תמונה שלה לא הוצגה ולא הוראתה לי. (דליה שחל - אחותה של מיכל)