בפסח 1926, נפגשנו לראשונה אטקה ואני. אף על פי שבאה לאנשים שהיו רחוקים מציונות, חיפשה מיד את הסתדרות הנוער החלוצי בעיר. זכורה לי הופעתה הראשונה בחוג המדריכים. היינו מוקסמים מאישיותה הפשוטה והמאירה. היא עבדה כמורה לעברית, ניהלה קורסים למבוגרים ולנוער והורים רבים מסרו לה ילדים קטנים לשיעורים פרטיים. היא נתקבלה גם על החוגים הדתיים היות שידעה כתב רש"י והייתה בקיאה בכל תרי"ג המצוות. פעלנו במשותף בכל שטחי הפעולה הציונית והתקרבנו איש אל רעותו. בנובמבר 1929 עליתי ארצה והצטרפתי לחברי בגבעת ברנר. אטקה הייתה צריכה לחסל את עסקיה המשפחתיים ורק ביולי 1931, עשרים חודש אחרי עלייתי, אטקה הגיעה ארצה ובאה לגבעת ברנר. היא עבדה במטבח הילדים; התנאים שם היו נוראים, בישלו על פרימוסים וגם על אש גלויה בחוץ. פעם, בחיפושיה אחר עצי הסקה, נפלה לתוך בור בעומק 4 מטר. הרופא קבע שלא אונה לה כל רע והיא יכולה להמשיך בעבודה. אבל למחרת התנפחה הרגל והסתבר שיש שבר. מטעות רופא זאת סבלה אטקה עד יומה האחרון. בשנת 1933 נולדה בתנו מיכל. הלידה הייתה קשה, אטקה סבלה ממחלת לב. זמן קצר אחרי הלידה חזרה אטקה לאיתנה ועברה לעבוד במחסן. היא קיבלה עליה את מחסן הגרביים, וקראו לה שטרומפף קניג, מלכת הגרביים (קניג - שם משפחת נעוריה). היינו מאושרים, מיכל הייתה ילדה נהדרת שהתפתחה יפה ואטקה הרגישה בטוב. בשנת 1933 עלו ארצה שתי אחיותיה של אטקה עם משפחותיהן. ביקשנו ששני ילדיה של האחות הגדולה יישארו בקיבוץ, כדי שהוריהם יוכלו למצוא מקורות מחייה בארץ. אטקה הציעה שישלמו 6 ל"י לחודש עבורם, זאת אומרת, רק ההוצאות הממשיות. משום מה התעקש הגזבר ודרש 12 ל"י. נפגענו מאד והחלטנו לעזוב. היינו באותו זמן בתפקידים חשובים בקיבוץ. אטקה הייתה חברת המועצה ואני הייתי בא כוח הקיבוץ במושבה. יצאנו מגבעת ברנר בחוסר כל. לאט לאט הסתדרנו ברחובות. אני עבדתי בבניין. אטקה התחילה לעבוד בקטיף. והנה בלילה אחד בחודש אפריל התעוררה הילדה בבכי והראתה על כאבים בבטן. קראנו לרופא והוא העביר אותה להדסה בתל-אביב, היא נותחה אבל אי אפשר היה לעזור לה. מיכל ז"ל נלקחה מאתנו בגיל 22 חודשים. הבאנו אותה לקבורה בגבעת ברנר. זאת היתה מכה איומה בשבילנו. אך גם ממכה זו התאוששה אטקה ובמרס 1936 נולדה לנו דליה. (יוסף ורוצלבסקי) יודעת אני שמילותי דלות הן בכדי לספר על נפש יקרה כמוה. אבל מוכרחה אני, כי זה גם לי כאילו שיחה אחרונה עם אטקה. חושבת אני מה היו התכונות שציינו את אטקה, מה עשה אותה לזאת שהייתה, לאחרת מרוב בני האדם. והנה לדעתי: אהבת הזולת. הייתה בה היכולת לאהוב את כולם. לראות בכולם את הטוב, לגשר בין בני אדם, לסלק אי הבנות. מרוב אהבת האדם הייתה תמיד מוכנה להעמיד את עצמה לרשות האדם הזקוק לה, הסובל, הזקוק לעצה. ותמיד היו כאלה. הרי זה משונה, כותבת אני כאילו רק אתמול עזבה את גבעת ברנר. למעשה, אין אני יודעת מה היא הייתה לחברי כפרכם. אבל ברור לי שהייתה אותה אטקה גם שם, כמו ברחובות וכמו אצלנו. היא תמיד ידעה ליצור בית, ובכל התנאים, ובפינה העלובה ביותר. כאשר רק באתי לגבעת ברנר, פתחה היא לפני את דלת חדרה, כאילו היה זה מובן כל כך. פתחה את חדרה וליבה, וגם את ליבי. תמיד, כאשר חשבתי על אטקה, במשך השנים שעברו, אפפתני הרגשת בית וחום עמוקה ביותר. עצם המחשבה עליה, מוסיפה לך יתר בטחון, כי ידעתי מיד את הרצוי, מקובל, אהוב, כמעט כמו אצל אמא, רק נוסף לזה הייתה גם חברה נהדרת. לא פעם חשבתי: לו הייתה היא אתנו פה, בגבעת ברנר, היו פני הדברים אחרים, וכואב הלב. לא מעט סבל ידעה בחייה ואולי מצאה ניחומים בדאגה לזולת. ובכותבי דאגה לזולת, רואה אני את אטקה דואגת לגרבי הבחורים בגבעה. בכאב גדול היא מראה לי, איך מתגלגלות הגרביים מתחת למיטות של החברה. אבל מיד מבינה היא, שאין לדרוש מהם שידאגו גם לזה. היא ידעה להפוך כל דבר, כל עבודה לתפקיד, לייעוד. ולכן כל כך קשה להבין שכל זה נגמר. ונשארים לנו הזיכרונות, וטוב שיש זכרונות. (רבקה אורן)

אטקה ורוצלבסקי