אריה הראל נולד בעיר קייב. למד בתיכון בדנציג ובאוניברסיטת פרידריך וילהלם בברלין, קיבל תואר ד"ר לרפואה ב-1937. באותה שנה עלה לארץ ישראל והצטרף לקיבוץ גבעת ברנר, בו עבד בפרדסנות וכמרכז עליית הנוער. בהמשך חזר למקצוע הרפואה ועבד כרופא במחלקה הפנימית של בית חולים בילינסון. ב-1942 התנדב לצבא הבריטי כקצין רפואה. שירת באלכסנדריה, ולאחר מכן בעזה. ב-1943 הוצב בדמשק, שירת גם בעיראק, מצרים ובתל אביב. השתחרר בדרגת קפיטן בתום מלחמת העולם השנייה . לאחר המלחמה עבד כרופא בקופת חולים ובשירות ארגון "ההגנה". בתקופת מלחמת העצמאות שימש קצין הקישור של ההגנה (ובהמשך של צה"ל) עם ארגון הצלב האדום. ב-1950 קודם לדרגת סגן-אלוף ומונה לראש המחלקה הרפואית במפקדת קצין רפואה ראשי. ב-1951 נסע לארצות הברית לאחר שקיבל מלגת מחקר מהמכון הרפואי של אוניברסיטת קורנל, שבו התמחה באנדוקרינולוגיה. בשובו מונה ב-1953 למנהל היחידה האנדוקרינולוגית בבית החולים תל-השומר וחבר המועצה המדעית לרפואה. ב-1956 מונה לציר ושליח מיופה כוח של ישראל ברומניה, הגיש את כתב האמנתו באפריל 1957. במרץ 1959 מונה לשגריר ישראל בברית המועצות. בתקופתו שקד על פיתוח הקשרים התרבותיים בין המדינות, שכללו בין השאר חילופי משלחות אמנים. במהלך כהונתו עסק גם במגעים בניסיון לכונן יחסים דיפלומטים בין ישראל לרפובליקה העממית של סין והיה הדיפלומט הישראלי האחרון שביקר במדינה לפני הקרע המוחלט ביחסים. מחבר הספר "בין סין לבין ברית המועצות" (הקיבוץ המאוחד, תשכ"ה). בתחילת 1962 סיים את כהונתו כשגריר, שב לישראל ומונה למנהל בתי החולים העירוניים-ממשלתיים בתל אביב. כיהן בתפקיד עד 1980. בנוסף מונה למנהל המחלקה האנדוקרינולוגית והמטבולית בביה"ח איכילוב. ב-1977 היה יו"ר אגוד מנהלי בתי החולים. כמו כן כיהן כנציג הציבור וחבר בוועד הפועל של מועצת העיתונות וכנשיא מגן דוד אדום. לאורך השנים פעל הראל לקליטת אמנים עולים מברית המועצות בישראל, ונמנה עם מקימי תיאטרון גשר. ב-1985 הוענק לו תואר יקיר העיר תל אביב-יפו. הראל היה סוציאליסט בהשקפתו, חבר תנועת הבונים, מפלגת אחדות העבודה - פועלי ציון, המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל ומפלגת העבודה. היה ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה וראש החוג לשלמות הארץ במפלגת העבודה. נפטר בגיל 87. היה נשוי לרחל ואב לשני בנים ובת. בנו המאומץ הוא יהודה הראל. (ויקיפדיה)