חיה נולדה בכפר בטרנסילבניה שברומניה ב- 1917. ילדותה כבת שביעית במשפחה היתה מאושרת. המשפחה הדתית דאגה לכל וזכרונותיה של חיהלה מאותה תקופה היו טיולי השבת, הריקודים בחג והצפיה במבקרים שהגיעו ברכבת לעיר. במלחמת העולם, הכל נהרס - הגרמנים שכבשו את טרנסילבניה העבירו אותה להונגרים שלקחו את הבית של חיהלה' וכל מה שהיה שייך ליהודים. אביה שהצליח לחסוך כסף היה מלווה בריבית לגויים - אך לאחר המלחמה לא הצליחה חיהלה לגבות את הכספים שאביה הלווה. בשנת 1944 נלקחה עם משפחתה למחנה ריכוז. המשפחה הופרדה וחיהלה הגיעה לבירקנאו, שם גרה ב'לאגר'. אימת ד"ר מנגלה היתה גדולה וכל העת ניסתה חיהלה להסתתר מעיניו. ה"אוכל" היה בעיקר מרק מעשב ירוק עם קצת אורז ואם השיגו קצת לחם, היה טוב. על הלאגר שמרו קאפו ומאוחר גם נשים גרמניות, פולניות ויהודיות ששמרו על האסירות. מאחת מהם קיבלה חיהלה פעם סטירה ועד סוף ימיה לא שמעה באותה אוזן. חיהלה שרדה את אושוויץ אך הזכרונות מעולם לא עזבוה. כשוחרר המחנה על ידי הרוסים יצאה חיהלה בצעדה שנמשכה 9 חודשים דרך פולניה עד רומניה. שוב ימי רעב ארוכים עד שנפגשה עם אחותה ברומניה. ב - 1950 עלתה לישראל ופגשה במחנה 'שער עליה' את יהודה קטן שהביא אותה לג"ב. כאן עבדה חיהלה בבית הבראה והכירה דרך טבח הונגרי את יהודה, פליט מהונגריה שגם היה באושוויץ. עבד כחייט וכנראה ניצל בזכות מקצועו. השניים נישאו וחיו להם בשקט - חיהלה עבדה בניקיון, בית סרני, בשירותים וטיפלה במבוגרים. לאחר פטירתו של יהודה, שגם עסק מרבית חייו בגבעה בנקיון, נשארה חיהלה שוב לבדה, עם הבובות שלה - הובי שהיה לה מאז ימי הולדתה.