שולמית נולדה בורשה בשנת 1909, בת בכורה למשפחת גרינשטראוס הצעירה. . לאב היה עסק פורח לפרוות והעתיד נראה ורוד. לאחר 4 שנים נולדה לשולמית אחות, שרה. בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם, את ורשה כבשו הגרמנים והצרות החלו. העסק נסגר, אבי המשפחה חלה בשחפת והסתבר ששרה אינה יכולה ללכת בשל נכות קשה. האם נאלצה לשאת בעול הפרנסה בימי המלחמה כששולמית מסייעת בבית בטיפול בשרה. ב- 1920 נפטר האב ושנתיים אחריו הלכה לעולמה גם האם. שולמית ושרה נשארו לבדן. דודיה, דתיים אדוקים מלודז' אימצו את היתומות ושולמית נאלצה לשלב לימודים בבית הספר ועבודה בטיפול בילדה. היא היתה נערה גבוהה ויפה וכל בוקר הלכה לבית הספר עטוייה בפרווה האחרונה שנותרה מעסקי אביה. מוריה לא תארו לעצמם שהיא באה מבית עני ולכן לא קיבלה את ארוחת החינם בבית הספר. שולמית הגאה כמובן לא העמידה אותם על טעותם.. נסיונם של דודיה המאמצים לקרב אותה אל הדת ומצוותיה נתקלו בחומת עקשנות ושולמית מצאה את מקומה בקרב נוער 'השומר הצעיר' ואחר כך ב'החלוץ'. היא הצליחה לשכנע את המורים להכניס את שרה לבית הספר המקצועי שם למדה ריקמה ותפירה. באותם ימים היתה התעוררות ציונית ברחבי אירופה ושולמית יחד עם צעירים רבים חיכתה לסרטיפיקט המיוחל לעלות לארץ ישראל. כאשר הסתבר שהסיכויים קלושים יצאה שולמית בת ה- 17 עם צפורה חברתה בדרך לא דרך אל צ'כיה ונקלטה ב'קדמה' קבוצת הכשרה קטנה שחיתה בשולי מרישאוסטרובה, עיר חרושת ופחם. הבחורים עבדו בבתי חרושת והבחורות במשק בית וב..איסוף תרומות. ב- 1929 החלה העליה החמישית ושולמית וצפורה הפליגו באניית פאר לאלכסנדריה ומשם בספינת משא ליפו. מאחר ולא היו שייכות לקבוצה הרגישו חופשיות ויצאו לסיור הכרה במשקי הפועלות בארץ. הם החליטו ללמוד שתלנות כיאה לחלוצות. לבסוף בחרו במשק הפועלות בנחלת יהודה עד שנתקלו בהרצפלד שניסה להכריח את שולמית לעבוד ב..רפת. זו היתה סיבה מספקת לעזוב את המקום. השתיים הגיעו לעין חרוד על תקן של 'עושות צרות' וכבר בתחילת דרכן החדשה נתקלה שולמית ביוסקה רבינוביץ שכעס על השפה הפולנית בה השתמשה וקילל אותה ב..רוסית!! הפולניה הגאה שזכרה את הקוזקים לא הסכימה לדעתו ש"הפולנים אנטישמיים, גרועים מהרוסים!". בינתיים שולמית עבדה במכבסה שם כיבסו בידיים את בגדי החלוצים. למרות שציזלינג וטבנקין לחצו לקבלן לחברות הוחלט להפריד בין 2 החברות הטובות. צפורה נשלחה לפלוגה ברחובות ושולמית להרצליה. תנאי החיים בפלוגה היו קשים אבל האווירה היתה טובה ושולמית החלה להתאקלם. בלחץ חברתה ציפורה החליטה לעבור לגבעת ברנר והשתים היו לחברות הקיבוץ. שולמית עבדה בפרדסים וכמחסנאית במטבח בימי הרעב, אחת התקופות הקשות והשמחות בחייה. בין שאר העבודות שעשתה היה משק בית וטיפול בחולים וילדים. בינתיים הכירה את עקיבא והאוהל שלהם עם ערוגות הפרחים בחוץ היה ל'אוהל לדוגמא' עבור ה'תיירים' שבקרו בקיבוץ. החלוצה שסרבה לעבוד ברפת נשאה ל'רפתן מס. 1. לאחר שרותי נולדה החלה שולמית לעבוד בית הילדים והיתה שנים רבות מטפלת. הימים, אמצע שנות ה- 30, מחלות ילדים רבות ומסוכנות, הסגר כל שני וחמישי וה"מלחמה הבלתי פוסקת" עם ההורים על הזכות לבקר את ילדיהם. לשולמית היה קשה ביותר, מאחר שרותי בתה היתה אצלה בטיפול דבר שהציק לה כל חייה! בשנת 1934 נסעה שולמית עם עקיבא ורותי הקטנה לבקר בגרמניה ולהביא את עדר הפרות של משפחת שטיין. באותה נסיעה הצליחה לארגן גם את עלייתה של שרה והבאתה לג"ב. כשחזרו, נולד מיכה, ארוע טראומטי לשעצמו בבית היולדות החדש בגדרה. לאחר מכן חזרה שולמית אל בתי הילדים לאחת התקופות הקשות שבהם נפטרו 3 ילדים. שולמית החליטה ללמוד את מקצוע הטיפול בילדים ב'הדסה' ת"א וזכתה להיות ה'מתורגמנית' מפולנית באחד הביקורים של יאנוש קורצ'אק בארץ. חברתה צפורה שעבודת החקלאות כבר אינה בשבילה רצתה להצטרף לצוות המטפלות וכשנתקלה בסירוב, יצאה על דעתה ללמוד בירושלים. שנות בתי הילדים ואחריהם חדרי החולים עברו באינספור עימותים והתמודדויות עם ההורים המחלות ועם הרצון התמידי של שולמית לגדל את ילדיה בביתה ולא בלינה המשותפת. יחד עם עקיבא שתמיד היה ב'ביתו השני' ברפת גדלה שולמית את פיצי וחיים והחיים בקיבוץ נכנסו למסלול. מסורות החגים והתרבות של ג"ב מצאו חן בעיני שולמית שכבר בגיל צעיר מרדה ב'דת' . השתלבות ילדיה, בעיקר מיכה בתרבות, פיצי וחיים במחשבים היו בעיניה הסימן המובהק שצעירים עם כשרון ורצון יכולים להגיע רחוק גם בקיבוץ. המשפחה הגדלה היתה לב גאוותה. (מתוך ראיון מרתק עם צביה להר 1986)