אבא נולד בכפר קטן בפולין, מוחנצ'קה, בן בכור להוריו זאב- וולף ומרים. סבו וסבתו מצד אימו היו היהודים היחידים בכפר ועסקו בחקלאות. חמישה ימים לאחר הולדתו גוייס אביו לצבא הפולני והיה בשבי הרוסי כשש שנים. בשנת 1920 חזר האב לפולין. המצב הכלכלי היה קשה, ולכן עוד באותה שנה היגר האב לגרמניה ובעזרת מכרים התמקם בברלין והקים מפעל קטן לשימורים. ב 1922 הגיעו יוסף, אחיו מנדל'ה שנולד בינתיים ואימו בעקבות האב לברלין. בברלין נולדו האח יצחק והאחות זלמה. המשפחה התגוררה ב"רובע המתבנים", אזור המגורים של יהודי מזרח אירופה שהיה מעין "גטו" פתוח, והיהודים ניהלו חיי קהילה ומסחר בעיקר בינם לבין עצמם וכמעט שלא באו במגע עם האזורים האריים של העיר. בני המשפחה, שנקראה אז הוכהויזר, לא דיברו גרמנית אלא רק פולנית ואידיש, דבר שמנע מאבא להתקבל לכיתה א' כמו בני גילו. בנוסף, היתה לאבא בעיית ראייה ולכן נכנס לביה"ס רק בגיל שמונה, ולמד בכיתת מוגבלי ראייה. הוריו דאגו ללמדו את השפה הגרמנית בעזרת מורה פרטי יהודי ועד מהרה הפך להיות התלמיד המצטיין בכיתה וזכה לשבחים ממוריו על שהגרמנית שבפיו טובה יותר משל ילידי העיר. בנוסף, למד אבא אחה"צ ב"חדר", כפי שהיה נהוג בקרב המשפחות היהודיות ורכש גם את השפה העברית. בגיל ארבע עשרה סיים אבא את ביה"ס היסודי ורצה להתקבל לתיכון עיוני, אך שוב, עקב מגבלת הראייה שלו לא התקבל ולמד בבי"ס למסחר. הוא סיים את לימודיו עם דיפלומה של סוחר, אך התקשה למצוא עבודה במקצועו עקב היותו נתין פולני. אביו החליט לשלוח אותו ללימודי רבנות בבי"ס תלמוד תורה בפרנקפורט כדי שיוכל לשמש כרב באחת הקהילות היהודיות בגרמניה. אבא נאלץ להסכים לרעיון למרות שלא התלהב. באחת מהחופשות בבית, כשזכה לקבלת פנים קרירה מאביו, התברר שאחד מחבריו הלשין לאביו שהוא איננו מתנהג כבחור ישיבה הולך לראות סרטים, קונה עיתון ספורט והולך לגלישה על הקרח. האב כעס והוציא אותו מהישיבה. לדברי אבא,זה היה השבר הראשון שלו עם הדת. הוא התחיל לעבוד בחנות המכולת המשפחתית וב- 1932 הצטרף לתנועת הנוער הציונית "הבונים". אביו היה בטוח שהוא הולך לתנועת "המזרחי" . עם התחזקות המפלגה הנאצית והתגברות השנאה והפגיעה ביהודים, הבינו אבא וחבריו שיש לפעול לעלייה לא"י. הם יצאו להכשרה בפולין, בעיירה ווהלין שם היה קיבוץ גדול שרובו צעירים מפולין. אביו, שליווה אותו לתחנת הרכבת, ראה את חבריו של אבא ולראשונה הבין שאבא כבר לא דתי ופרץ בבכי. זו היתה הפעם האחרונה שאבא ראה את אביו ומשפחתו. בווהלין עסקו חברי ההכשרה בעבודה פיזית קשה, בעיקר בחטיבת עצים. לאחר כשנה, באמצעות הקשר עם תנועת "החלוץ" בגרמניה, קיבלו אבא ועוד כמה חברים מגרמניה סרטיפיקטים לעלייה. הם נסעו ברכבת עד רומניה ומשם הפליגו באונייה והגיעו למחנה העולים בחיפה. כאן פגשו חברים מוכרים מברלין: צבי קרסל ושלמה פלדבלום. אבא רצה להגיע לגבעת ברנר כי שם גר בן דודו מנחם דורמן. יחד עם חבריו אנני זק, זמי אונגר וקורצמן הם הגיעו לקיבוץ. כאשר נודע לאביו שאבא חי בקיבוץ חילוני הוא כתב לו:"ותקיא הארץ אתכם וטומאתכם עימה". מאז הפסיק האב לכתוב לו. האם והאחים שמרו איתו על קשר עד 1942, אז נותק הקשר כליל. שנים מאוחר יותר נודע לאבא שאביו ואחיו מנדל'ה ניספו בבוכנוואלד ואימו ואחותו זלמה סיימו חייהן בתאי הגזים. אחיו יצחק הצליח להתחמק וב 1940 עלה לארץ במסגרת תנועת "השומר הצעיר". הוא חי עד היום בקיבוץ כפר מסריק ותמיד שמר על קשר קרוב והדוק עם אבא. באוגוסט 1934 הגיע אבא לגבעת-ברנר. תחילה עבד בפרדסים באזור ואח"כ עבד ב"תנובה" בחלוקת חלב. בשנת 1935 התחתן עם אימא, טובה שפובניק, אותה הכיר בהכשרה בפולין והיא הגיעה בעקבותיו לקיבוץ. נולדו להם ארבעה ילדים: דבורה, נעמי, בני ונועה. בשנות ה-40 החלו סימני מחלה אצל אימא והיא התקשתה לתפקד. מאוחר יותר אושפזה במסגרת טיפולית סגורה ואבא נאלץ להתמודד לבדו עם הטיפול בילדים ובבית. חשוב לציין שאבא גילה מסירות רבה לילדיו ועשה ככל יכולתו להעניק חום ואהבה ולהיות תחליף לאימא. במהלך השנים קשר אבא את חייו עם חוה פינטוס, איתה חי עד יומה האחרון. אבא היה פעיל ומעורה בחיי הקיבוץ בכל התחומים: עבודה, חברה, חינוך ותרבות. עבד בלול כעשרים שנה ואח"כ עשרים שנה נוספות במכבסה. בגיל 70 עבר ל"לישכת העיתונות" והיה אחראי לאירגון, מיון וחלוקת העיתונים לחברים. כאמור, אבא היה מאוד מעורב ומילא תפקידים רבים, ביניהם: סדרן ומזכיר עבודה, וכן היה חבר בוועדות שונות וחבר מועצה. הוא פעל מתוך תחושת מחוייבות ואחריות לחברה הקיבוצית ואף נהג לבטא את דעותיו ועמדותיו בנושאים שונים על דפי היומן או בפורומים בהם היה שותף. בנוסף, היה פעיל בחיי התרבות, אהב להשתתף בהצגות ובארועים, כתב מערכונים, ובכל ארוע משפחתי נהג לנאום ולברך, בד"כ בהומור, את בעלי השמחה. אבא היה איש ספר, אהב מאוד לקרוא, והתעניין בתחומים רבים. כמעט עד יומו האחרון היו מונחים ליד משקפי הקריאה שלו ספר ועיתון. בשנים האחרונות הירבה אבא לבטא את תחושת ההחמצה שלו על שלא זכה ללמוד ולרכוש השכלה גבוהה. עם כל זאת, ידע אבא לשלב בין חיי העבודה לחיי הרוח והספר והיה שלם עם כל מה שעשה והשיג בחייו.