מנחם נולד בברלין ב- 1909. בילדותו עקרה המשפחה ללייפציג שם התרכזה אוכלוסייה יהודית רבה שהגיע ממזרח אירופה, בעיקר מגליציה (גליציאנרים). מנחם הלך לבית הספר היהודי בהנהלת ד"ר אפרים קרליבך ובמקביל למד ב'חדר' ו'בישיבה'. עם סיום לימודיו הלך להכשרה חקלאית ליד העיר המלין, שם התרכזו חברי קיבוץ - הכשרת 'חירות'. בשנת 1931 עלה לא"י ולמחרת רדתו מהאניה ביפו הגיע לג"ב בה היה חבר עד יומו האחרון. מחלת השחפת בה חלה מנחם בגיל צעיר 'הסיטה' אותו מהמסלול ה'קלאסי' של חלוץ ובמקום עבודת כפיים קשה מצא העולה החדש את עצמו עובד במלאכה לא פחות קלה ומפרכת - ההוראה וחינוך. מאוחר יותר ערך את הבטאון הספרותי של הקיבוץ המאוחד "מבפנים" ואחר הקים את הוצאת הספרים של הקיבוץ המאוחד. לאורך כל השנים כתב מאמרים בנושאי אקטואליה בעיתונים "דבר" ו"למרחב". מנחם שהוליד את רחל עם חנה, התגרש ונשא לאשה את תמר ונולדו להם נעמי זאבי ואורי. לאחר שלמד איטלקית וחי תקופה מסוימת באיטליה תרגם ספרים של מקיאוולי ההוגה המדיני והפייטן. בתחילת שנות ה-50 נפגש לראשונה עם המשורר נתן אלתרמן ומפגישה זו צמח שיתוף פעולה ספרותי, פוליטי וחברי ארוך שנים. לאחר מלחמת ששת הימים היו השניים שותפים להקמת 'התנועה למען ארץ ישראל השלמה'. עם מותו של אלתרמן הופקד עזבונו אצל מנחם שהוציא לאור את כל כתבי אלתרמן ב- 18 כרכים. מנחם דורמן גם פירסם יצירות שאלתרמן גנז בשעתו, כתב את הביוגרפיה של המשורר והוסיף מסות על שירתו. בשנת 1983 תרגם ופרסם את הספר "שיחות על אהבה" מאת הפילוסוף יהודה אברבנאל והוסיף לתרגום מבוא מקיף על משפחת אברבנאל. על עבודתו זכה בפרס טשרניחובסקי. עולם האקדמיה שהכיר בחשיבות פועלו של מנחם זיכה אותו בפרס אלתרמן ובשנותיו האחרונות זכה ב"פרס ביאליק" היוקרתי ביותר בתחום חכמת ישראל על מפעל חיים. לאורך כל חייו התחבט מנחם דורמן בדילמה אותה חש כאשר הגיע לא"י ולא מימש את "החלום ציוני" של פועל כפיים. גם בג"ב לא ידעו איך 'להתמודד' עם סגולותיו של דורמן האינטלקטואל האוטודידקט בעל השם העולמי שלא בדיוק "תרם" להקמתו הפיזית של המפעל הקיבוצי. בערב שנערך לכבודו במועדון ג"ב בימיו האחרונים נאספו חברי הקיבוץ להביע את הערכתם הקולקטיבית לתרומתו. דורמן אמן המילה והסיפור סיים במילים: "כבר השעה מאוחרת, כל 56 שנותי בג"ב אני שואל את עצמי, האם מה שאני עושה, מה שאני אנוס לעשות - האם זה חלק מג"ב, כמלאכתו של הנגר, של המסגר, של הסנדלר ועוד ועוד. כמדומני שבערב זה אני בכל זאת רשאי להשיב בחיוב על שאלה טורדנית וכאובה זו."