כך אזכור אותה תמיד, חייתה אתנו, בשבילנו, בנתינה, במסירות, בעדינות, באצילות ויופי אין סופיים. כשקשרה את חייה עם אבא שלנו, הוא כבר לא האמין שיוכל להקים משפחה חדשה. הוא הגדיר לה את עצמו, את הקיבוץ ואותי, כבלתי נפרדים. פיי האמינה בו, בעצמה ובאהבתם. לאורך כל חייהם המשותפים קיבלה את הקיבוץ, את אבא אהבה ללא סייג וגם אותי אימצה אל ליבה. בתחילה, כשהייתי ממש פעוטה כשהייתי מגיעה לביקורים בגבעת ברנר, שניהם היו לי לבית. בהמשך, כשנולדו דבי ודני הייתי לאחות הגדולה שכל המשפחה מחכה לשובה. כשחזרתי בת 12 לקיבוץ, כבר הייתי חלק בלתי נפרד מהמשפחה הקטנה והמלוכדת. יומיים לפני שהלכה לעולמה, אמרה לי שהיא מתגעגעת לאבא. המשיכה, בנשימות כבדות, ואמרה שזוכרת שלא תמיד היה קל אתו. עם זאת, מתגעגעת לאיש שאהבה ואוהבת, שראתה תמיד דרך הקשיחות שהפגין כלפי חוץ את עולמו הפנימי העשיר, את נאמנותו לערכיו, ואת הרגישות והפגיעות הנסתרים שחלק רק אתה. פיי הייתה לאבא שלנו ולכולנו מגדלור. מכוונת ומנווטת בדרכה הסמויה את סערותיו וסערותינו. עד יומו האחרון, עד יומה האחרון. אמא פיי הייתה מכילה ואוהבת, רכה, תומכת וגאה במעשי כל ילדיה ללא כל ביקורת. היא הייתה לי למקור של חום, ביטחון ותמיכה בימי שגרה, ולא פחות, בימים של טלטלות מחרידות שלא ריפו את ידיה. מותה כואב, פוער חסר ענק ומותיר אותי חשופה. הסדר הטוב והמוכר שהיה מובן מאיליו ומשרה ביטחון כל חיי, הופר. לגעגוע, וגם לתודה, אין מידה. (לי רימון)