נולד בשנת 1910 בעיר דווינסק שבלטוויה למשפחת רבנים (נצר למשפחת תוספות יום טוב הלר הלוי). במלחמת העולם הראשונה המשפחה נאלצה לעבור לוויטבסק שברוסיה. עם פרוץ המהפכה ברוסיה עברו לליטא לסבתא שחיה בעיר פוניבז'. המצב הכלכלי היה קשה. האב יהודה, שהיה סוחר בתבואות, נסע לרוסיה בניסיון לגבות חובות ולא חזר כי הוכנס לכלא ע"י הבולשביקים. האם רעיה, שהורגלה לחיי נוחות, נאלצה לצאת לעבודה. ב-1922 נפטרה מעבודה קשה ומשברון לב. נשארו ארבעה ילדים יתומים. בתוקף הנסיבות משה עבד ולמד- תחילה בחדר ואח"כ בגימנסיה העברית. הוא גם היה פעיל בתנועת הנוער וגם בתנועת החלוץ במסגרת ההכשרה לעלייה לארץ ישראל. בהכשרה פגש את רבקה לווינזון והזוג נישא בעיר קובנה ערב העלייה לארץ. בשנת 1929 ,ערב ראש השנה, עלו רבקה ומשה שניידר לארץ ישראל- צעירים בני תשע-עשרה, חסרי כל ובתקופה של חוסר עבודה. לאחר תקופה קצרה שמשה עבד במפעל רוטנברג ליד קיבוץ גשר ורבקה בקיבוץ הליטאי בבנימינה, הצטרף הזוג לקיבוץ גבעת ברנר. בקיבוץ נולדה בשנת 1931 הבת הבכורה, רעיה. משה הקים בקיבוץ מסגריה, הרכיב את משאבת המים ואת הצנרת בקיבוץ וגם קיבל עבודות חוץ: הרכבת צנרת מים בכפר גיבתון, בשכונת מרמורק, במזכרת-בתיה ובמושבה גדרה. באותו זמן קיבל משה אישור להעלות את אביו מרוסיה. צריך היה לשלם עשר לירות עבור הסרטיפיקט והקיבוץ לא יכול היה לשלם זאת. משה עזב והלך לעבוד במפעל המתכת של יגנר ביפו כחרט וכמכונאי. ב-1936, עברה המשפחה לגור ברחובות. כאן הקים משה בית מלאכה ועסק בבניה ובתיקון משאבות מים. יותר מאוחר הכניס לארץ, ביבוא מארה"ב, את ההמטרה בעזרת צינורות מחוררים, ה"אמא" של ההשקיה בטפטוף. במלחמת השחרור משה נפצע קשה בקרבות ליד תל-נוף. לאחר תקופת החלמה שארכה כמעט שנה חזר לפעילות מלאה הן בעבודה והן בחיים הציבוריים. במסגרת פעילותו הציבורית הקים משה את ארגון בעלי מלאכה ותעשייה זעירה ברחובות, היה בין מייסדי ארגון מגן דוד אדום ברחובות ובמשך למעלה מארבעים שנה היה חבר מרכז מד"א וחבר בוועד הפועל של הארגון. ב-1976 קיבל תואר אזרח כבוד של רחובות מידי ראש העיר. כשהיה בן 84, כתבה עליו עיתונאית: "משה איש יפה, תרתי משמע, זקוף קומה, מסודר למופת ונושא בליבו את אהבתו הגדולה: הפעילות למען הציבור שלה הקדיש שנים רבות".