את מרים הכרתי בזכות אפרת ועודי באביב 1978. באותו אביב נסענו לסיני ואני זוכר את העיניים הירוקות והרגליים הארוכות שהיו עבורי בהמשך לסימני ההיכר של מרים. שלוש שנים מאוחר יותר, באביב 1981 התחתנו. האביב היה עבור שנינו, כמו בטבע, הזדמנות ללבלוב של חיים משותפים. אז האביב של חיינו המשותפים הביא גם את מורן ועפרה ובהמשך גם את נעם. מרים היתה מסורה עד אין קץ לבנות. היא תמכה, וליוותה, וגוננה ודאגה. לעיתים הדאגה היתה מכבידה, אבל תמיד ראיתי עד כמה היא אוהבת וגאה בבנות. אני יודע שאם היה ניתן לה היא לא הייתה עוזבת עכשיו. מרים ליוותה את נעם בשנת לימודיה האחרונה בתיכון, גם בבית הספר וגם בפעילות הכיתתית והמוות שהפתיע אותנו קטע גם את המסע המשותף הזה. מה עוד אפשר לדלות מחיים רגילים שיתארו מי היתה מרים בשבילי ובשביל הבנות? את הדאגה לאמה, סבתא הני, שעוד התעצמה עם פטירתו של יאיר. את אהבתה לשיריו הנפלאים של יהודה פוליקר, את הדאגה ביום העצמאות להזכיר את גלעד שליט, את הרצון שהכל יהיה מאורגן ומסודר, את ארגון המקהלה לפני החגים הגדולים. כשהרופא שביצע את ההחייאה ביקש פרטים על מרים, חיפשתי בתא שבארונית שלה, והדבר הראשון שצץ היה המחברת של המקהלה. אז תגידו מה יהיה עכשיו? אני יודע שזו לא שאלה טובה. החיים ימשיכו ובכל זאת תגידו, מה יהיה? ולמה, למה זה היה צריך להסתיים ככה? אני יודע שזו לא שאלה טובה כי אין לה תשובה ובכל זאת, למה? מרים, כשהלכתי להיפרד ממך, שכבת בשלווה של אחרי הכל. רציתי להגיד לך עוד פעם שאני אוהב אותך על מה שהבאת לחיי ולחיי הבנות, ולעוד אנשים שבאו לפה היום. רציתי להגיד לך שההיעדר שלך כבר מעורר געגועים. מרים, בימים האחרונים נפרדתי ממך כל כך הרבה פעמים. הגיע עוד רגע פרידה בלתי אפשרי, אני לא יודע מה להגיד חוץ מזה שאני לא רוצה.